ראפטינג, נהר הפורימק

בבוקר התייצבנו בסוכנות של הרפטינג. היינו 16 ישראלים. מכל הגוונים והמינים.
הראפטינג זה סיפור יקר- 500 סול (800 שח), אבל בדיעבד אני אומר- שווה!

נסענו בערך 5 שעות בדרך די מסוכנת הייתי אומר והגענו לנהר. התארנות. ניפוח סירות. הסברים וכאלו, א.צ. ואנחנו מתחילים לשוט. תרגלנו התהפכות וכל מיני דברים למינהם ואחרי שעתיים הגענו לאתר הקמפינג.
יש יתושים אבל לא ברמה שהייתה בבוליביה.
האתר קמפינג מדהים ביופיו. אספנו עצים בנינו אוהלים והתארגנו ללילה. קפה פופקורן ועוגיות הפתיעו אותנו כמקדמה לארוחת הערב. הדלקנו מדורה והתיישבנו.
א.ע. מעולה (וכך יהיו הארוחות לכל אורך הטיול). כמה גויינטים שדודי הביא סדרו לנו ערב מצחיק ביוחד ועם הרכב האנשים ההזוי שהיה שם- היה בכלל מעניין. בסוף נרדמנו אני דודי וגדי בחוץ ליד המדורה והתעוררנו כשכולם כבר ישנו.
למחרת יום רפטינג שלם כשבמהלכו ראפידים חזקים וגם כמה קטעים שירדנו ברגל כשהמדריכים שלחו את הסירות ריקות- מסוכן מידי. כמו כן מספר סצינות מצחיקות, בעיקר עם בנות המין השני שבדרכ ממש פוחדות. היינו שלוש סירות כשבסירה שלי היינו דודי, איתי וחברה שלו ענבל, גדי, אני וחברה של המדריך שלנו- אנה. אנה מפחדת בקטע אחר. כבר בתירגולים של אתמול היא שקשקה. אז דווקא היא נפלה מהסירה על הבוקר באמצע רפיד כשהסירה נתקעה על סלע. בגלל שהמדובר הוא בחברה של המדריך- הוא קפץ למים אחריה והשאיר אותנו תקועים במאונך על סלע באמצע הראפיד. אני ודודי הספקנו לעלות על הסלע כשהסירה השתחררה והמשיכה. ענבל כמעט נפלה אבל התייצבה בסוף.. היה קטע אדיר. פתיחה מעולה ליום ראפטינג.
אחה"צ הגינו לאתר הקמפינג הבא והערב הקודם שוב חזר על עצמו.
בבוקר האחרון פינקו אותנו בא.ב. של מלון. פנקיקים, שקשוקה, מוזלי... יום קצר יחסית וסיימנו.
שעתיים נסיעה חזרה וב16 אנחנו שוב בקוסקו. לקחנו את הציוד שהשארנו בהוסטל ועברנו להוסטל אחר שנקרא אימפריאל. יותר סימפטי, יותר נחמד. טיפה יותר יקר.

היעד הבא הוא האזנגטה.

עיר החטאים- קוסקו

ב21:30 לקחנו אוטובוס לקוסקו. איתי גבי. בחור ישראלי מקיבוץ הזורע שגילנו בצורה מצחיקה שמזמן מזמן היה לי קטע עם אחותו.
ב5 בבוקר היינו בקוסקו וזרמנו להוסטל הראשון שקטף אותנו בטרמינל. הוסטל חדש שאין לו אפילו שם אבל נמצא קרוב למרכז והוא זול.
נשפכנו לישון לכמה שעות נוספות וב9 קמנו לצאת לסיבוב בעיר.
קוסקו עיר מטופחת (לפחות במרכזה, כשמתרחקים זה מתקרב יותר ויותר לסגנון הבוליאני). בניינים יפהפיים, כיכרות ומדרחובים. מסעדות יפות וחנויות יפות ומלאאאאאא אנשים שמציקים לך ברחוב. מסאז', טוריסט פרי אינפומיישן, כובעים למכירה וכדומה. יש סמטא ששמה הוא סמטת המציקים על שם אלו...
אכלנו במסעדה זולה שהגישה בשר לארוחת בוקר. מנהג המקום אז זרמנו.
אחרי זה הלכתי לקנות אוזניות לאמפי ומפת כבישים של פרו (קשה לי לטייל במדינה בלי מפת כבישים).
אח"כ הלכתי לבית חב"ד. שבת. הגעתי למוסף ונשארתי לארוחה חברה טובים שהיו שם למרות שהייתי כבר שבע.
בסוף הארוחה הפציר בי השליח להשלים מניין למנחה ולי זה ממש לא התאים כי היה גמר ליגת האלופות וממש רציתי לראות את זה. למזלי הגיע משהו נוסף שהשלים מניין ואותי לא היה צריך.
שמתי פעמי להוסטל ווילדרובר הקוסקואני לראות את המשחק.

התכנון שלי היה לצאת ביום שני לסלקנטאי (טרק שבסופו המאצו פיצו). אבל בווילד רובר פגשתי שני חברים טובים שיוצאים לראפטינג מחר 3 ימים והיה חבל לי לוותר על קבוצה טובה לשייט הזה שגם ככה רציתי לעשות, אז נרשמי גם (יחד עם גבי שהצטרף) וסגרנו ראפטינג ליום ראשון.

בערב יצאתי למועדון שנקרא מאמא אפריקה. יש שם שיעור סלסה ובסוף זה הופך למסיבה רגילה. היה כל כך כיף!

שלום לך קוסקו! התאהבתי ממבט ראשון!

ב4:30 נשפכתי לישון בהוסטל. ב8:45 יוצאים לרפטינג...

איסלה דל סול ותיאטרון האיים הצפים

האוטובוס לקופהקבנה אורך בסביבות ה4 שעות כשבאמצעם חוצים עם מעבורת קטע קצר באגם טיטיקקה. המעבורות האלו- ספק אם הייתי מעביר בהם בקר. נראות זוועה. אנחנו עברנו בסירה נפרדת מהאוטובוס עליה היינו צריכים לשלם 2 בוליביאן נוספים. סביר להניח שהמקומיים מבינים את הסכנות שברפסודות הגרועות של האוטובוסים.
הגעתי לקובנה בשעת צהרים מוקדמת. זו עיר מתויירת ממש. מלאה מסעדות וחנויות ותכלס- נראית טוב.
אני רציתי להספיק לטייל היום באיסלה דל סול (אי השמש). זה האי הגדול באגם טיטיקקה שיש בו גם נוף יפה וגם שרידים רבים מתקופת האינקה. כיום יש עליו שלושה כפרים שחיים שם בשלווה. אורכו כ10 קמ ורוחבו 5.
לקחתי מיד סירה אל האי. שעה וחצי של הפלגה וחנינו באי. עליתי קצת גבוה ולקחתי הוסטל שהיה נראה יפה והיה ממנו נוף מקסים. הנחתי את הדברים ויצאתי לטייל באי. עליתי לנקודה הגבוהה (4055), משם נוף יפה על כל קורדיירה ריאל וכמובן על אגם טיטיקקה עצמו.
לילה שקט ורגוע ובבוקר קצת מנוחה למול הנוף וסירה בחזרה לקופקבנה.
שם אכלתי צהרים במסעדה בוטיקית קטנה ואוטנתית וקניתי כרטיס נסיעה לקוסקו. בזמן ההמתנה לאוטובוס אכלתי להנאתי ארטיק בעודי יושב על המדרכה. בחורה נאה במיוחד נגשה אלי ושאלה אם אני רוצה לאכול ואני עניתי שהרגע אכלתי. התפתחה שיחה בנינו. מדובר בבחורה ארגנטינאית שעובדת כאן במסעדה תמורת 30 בוליביאן ליום (15 שח!!!). ההוסטל שלה עולה 10 ללילה ולמעשה היא חוסכת 10 שקל ליום. ממש ממש כעסתי עליה שהיא עובדת תמורת מחיר כה זעום והיא הסבירה לי שאף אחד לא מחליף לה פזו ארגנטינאי בגלל המצב הכלכלי הנוראי שארגנטינה נמצאת בו (כשהגעתי הדולר היה 6.15 פזו, עכשיו הוא כבר עבר את ה10), ולכן היא מוכרחת לעבוד כדי להמשיך לטייל. כלכך ריחמתי עליה. אח"כ פגשתי יוד ארגנטינאים שעובדים וכולם עם אותו סיפור.
ב13 יצא האוטובוס לקוסקו. בדרך עוברים בעיירה שנקראת פונו. שם ישנה אטרקצייה תיירותית שנקראת האיים הצפים. בהתחלה חשבתי לוותר על זה וליסוע ישר לקוסקו אבל כשהגענו לפונו נוכחתי שגם ככה צריך להחליף עכשיו אוטובוס ולכם החלטתי שאני ילך לאיים ואקח את האוטובוס לקוסקו בלילה.
יצאתי לסיור באיים עם עוד איזה 10 תיירים נוספים. האיים הללו זה איים מעשה ידי אדם. אנשים בנו את האיים האלו לפני 900 שנה בעזרת צמח שגדל באגם טיטיקקה, והם אשכרה גרים עליהם. בזמנו, ראשוני האנשים שם היו עבדים שברחו מהאיכרים הרעים ומאז זה נהיה כבר תרבות אז הם עדיין גרים שם. זה אמור להיות משהו אדיר כמובן אך בדיעבד אני אומר לצערי- מדובר בתיאטרון מבובות חיות. זה כן מגניב לראות את זה אבל זה מגניב כמו לראות הצגת תיאטרון טובה. אין שם כלום חוץ מתיירות, ואני לא אתפלא אם דיירי המקום מפליגים לפונו בלילות כדי ללכת לישון...

ב18:00 היינו בחזרה בפונו ונסענו למרכזית. מחכים לאוטובוס לילה לקוסקו. ארוחת ערב במסעדה מקומית בקומה שנייה ויורדים למטה לחכות. היה לי רצון עז לאכול פרינגלס אז קניתי למרות שזה עלה פי 2 מכל הארוחת ערב...

עבודה בלה פז

העבודה אצל שאול התחילה ביום שני (13.5) כשהתכנון היה להשאר בערך שבוע.

שאול רצה לטייל קצת בעצמו ותפקידי היה בעיקר הסברה. לקלוט את הישראלים האומללים הצובאים על דלת ביתו ולהסביר להם על הטרקים שיש לו להציע. זה יכול להיות מטיש כשיש המון אנשים ותאמינו- ישראלים יודעים לשאול שאלות והמון...

כל עניין העבודה הוא תכלס דבר הזוי כי באתי לטייל ולא לעבוד אבל אחרי חצי שנה שבה בעיקר הלכתי ברגל- היה בא לי מנוחה וזה התלבש עלי בול העבודה הזו. מה גם שדי התחבבתי וחיבבתי את שאול שהוא אדם אדיר לדעתי וסקרן אותי לעבוד אצלו.

אז התחלתי לעבוד כאמור בערב שבועות. נרשמתי לארוחה בבית חב"ד ותכננתי להשאר שם קצת לתיקון ליל שבועות בתקווה לשמוע קצת דברים נחמדים לנפש.

הגעתי בכניסת חג לבית חב"ד ולהפתעתי גיליתי שהארוחה תתחיל רק בשמונה (שעתיים אחרי כניסת חג, למה? כי אפשר להמשיך לבשל בחג אז למה למהר? תכלס צודקים). חזרתי לשאול.

בשמונה חזרתי. תפילת חג וארוחה עם 150 ישראלים בערך. לתיקון שאחרי נשארו בערך 15 שהלכו והצטמצטמו עם הזמן. אני חתכתי די מאוחר- באחזור 3 לפנות בוקר כשהיינו בערך 6. לצערי רמת השיחות והדיונים שהיו בלילה לא העידו על מנת משכל גבוהה מידי אבל בסוף- מדובר ב"עמך" ממש אז זה בסדר. מידי פעם הצלחתי להגניב שיחה קצרה אחד על אחד עם השליח על נושא או שניים ואז היה כן מעניין. הקפה היה עלית ישראלי מעולה והסלט פירות גם לא אכזב.

חזרתי לשאול ב3 בבוקר כשאין לי מפתח. אידיוט שכמוני. טיפסתי דרך החלון והלכתי לישון בסלון (ב5 כבר הייתי להתעורר כי יצא טרק באותו בוקר ואני צריך לגבות את הכסף ולהשכיר ציוד למי שחסר). שאול עד היום לא יודע שנכנסתי דרך החלון וזה מכיוון שיש דברים שלא אומרים לשאול. יש לו פרנויות לפעמים וגנבים ודברים כאלו זה אחת מהם. (ושאול- מחילה מכבודך אם תקרא את הבלוג אי פעם- תדע שאני חולה עליך).

דבר נוסף שאין משחקים איתו- זה מפות טופוגרפיות. לי קשה לצאת לטרק ללא מפה והייתי תמיד לוקח ממנו מפה לפני הטרקים והוא השבע השביע אותי אלפי פעמים לשמור עליה ולא לקמט וכו וכו מלווה במספר מקרים בהם מטיילים דפקו אותו וקימטו מפות ועד היום אפשר לראות את הסימן... פעם אחת נפלה לי מפה מהתיק ולמזלי ניר שהלך אחרי שם לזה לב. הסברתי לניר יפה שגם אם הוא חושב שזה מצחיק- שלא יעיז לספר על זה לשאול...

באחד הימים צלצל לבית של שאול אדם נחמד שאינני זוכר את שמו. אני עניתי ולהפתעתי הוא חיפש דווקא אותי. מדובר בקונסול של ישראל בבוליביה (אין שגרירות, והוא משמש מעין שגריר שם- הוא נולד בבוליביה והוא כמובן יהודי). הוא בעלים של המולטיסינה (הקולנוע הגדול של לה פז) והייתה להם פריצה במהלך השבוע ונגנב המון כסף. הוא שמע מאחיין שלו שמטייל עכשיו בבוליביה והיה תומך לחימה בדובדבן שאני נמצא כאן, והוא מאיזשהי סיבה שאינה ברורה לי עדיין חשב שאני יכול לעזור להם שם בנושא האבטחה של המקום. הוא רצה שאגיע לסיור בקולנוע.
הסברתי לו בצורה יפה שהבקשה קצת לא קשורה ומה שלמדתי בצבא זה איך לתפוס מחבלים בלילה ולא איך לאבטח קניון, אבל הוא התעקש להזמין אותי לארוחת צהרים שם ושאני אראה במה מדובר. הסכמתי.
למחרת בצהרים נסעתי לאכול איתו צהרים שם. הוא אדם ממש נחמד וגם היה ממש טעים. אחרי הארוחה הסתובבנו קצת בקניון והוא הסביר לי מה ואיך בדיוק קרה. אני אמרתי את מה שהיה לי מתוך הגיון טהור ומסתבר שהוא התלהב מהדברים שאמרתי- שיערב להם. אמרתי דברים פשוטים שגם ילד בן 10 היה אומר...
בסוף קיבלתי 4 כרטיסים חינם לסרטים בקולנוע ונפרדנו לשלום איש מרעהו כשהוא ממש מבסוט... שיהיה. חוויה נחמדה.
כמה ימים אחרי זה הזמנתי שני חברים לסרט בחינם בקולנוע וראינו איזה סרט בינוני בתלת מימד. היה נחמד אבל לא יותר מזה. את הכרטיס הרביעי הענקתי לחבר אחר שנשאר בלה פז אחרי.
לא יצאתי למסיבות במהלך העבודה- פשוט כי כבר נמאס לי מהמסיבות בלה פז ובטח הגניבה של הפלאפון גם הוסיפה חוסר חשק לסיפור.

בקיצור- השבוע הזה- היה שבוע של מנוחה, שהתארך למעשה לתשעה ימים. ישנתי אצל שאול ואכלתי שם וראיתי מלא "דה וויס" באינטרנט, וגם כמה סרטונים חמודים על דא והא (רצח רבין, בג"ץ ועוד כמה נושאי שיחה שעלו ביני לבין שאול). בתכנון היה ששאול יסע לטייל בזמן שאני עובד לבד, בפועל מתוך 9 הימים שעבדתי שאול טייל רק 3 אבל אין קושיות...

פגשתי חברים מכאן ומשם וגם התערבבתי לראשונה בהרבה ישראליאדה. עד עכשיו באמת שכמעט ולא הכרתי. (עכשיו כשאני כבר בקוסקו אני רואה שאני כבר מכיר המון ישראלים כאן).

יצא לי להכיר אדם מקסים בשם לאוניד שעובד אצל שאול (הוא המדריך הכי טוב שלו וגם מארגן את רוב הטיולים מבחינה לוגיסטית) בן אדם עם לב זהב. ממש הצטערתי לעזוב את בוליביה בלי לטייל איתו אף פעם...
הבנתי במהלך השבוע שאין לי כל כך הרבה זמן עד סוף הטיול. תאריך החזרה שלי הוא רשמית ב11 ליולי ואני עוד רוצה להספיק הרבה. אני אסיים לעבוד אצל שאול ואסע לפרו למרות שמאוד בא לי לעשות מלא דברים בבוליביה עדיין. אולי אחזור לכאן מתישהו בהמשך.
צילמתי משאול מפות של טרקים שארצה לעשות בפרו. שאול מכיר מצוין גם את פרו וקיבלתי המון מידע. המפות ממש הדליקו אותי וגיליתי פוטנציאל אדיר בפרו. אין ספק שלולא הייתי כבר אחרי 7 חודשי טיול הייתי מנצל את פרו יותר ממה שאנצל אותה עכשיו.

סיימתי את העבודה ב22.5 לאחר 9 ימים מעניינים. בלילה האחרון שלי אצל שאול- ראינו ביחד סרט במחשב- מן גיבוש כזה לפני הפרידה. היה מצחיק וכיף.
ב23, יום חמישי עזבתי את לה פז בפעם האחרונה ולקחתי אוטובוס לקופה קבנה- עיירת גבול עם פרו שנמצאת על אגם טיטיקקה...
אחחחח בוליביה- עוד אתגעגע אלייך, נעמת לי מאוד!

פארק לאומי סחמה

מפלצוקו אפולו הגעתי ללה פז אחרי נסיעה מפרכת שבמהלכה התפוצץ גם אחד הגלגלים של האוטובוס וגרם לעיכוב גדול. בשעה 18:30 בערך הגעתי ללה פז. ערב שבת. צק אין בסולריו.

בחדר איתי ישן צ'כי נחמד בשם מרטין שדיברנו קצת והגעתי למסקנה שהוא די רציני ובראש שלי. עדין לא עשיתי עם זה כלום. קפצתי לשאול להחזיר את המפות ולומר שלום ואז, אין לי מושג איך היה לי כח, אבל יצאתי למסיבה בוליביאנית עד איזה שלוש בבוקר.

היה שם ממש נחמד ושוב קיבלתי הזמנות לבביות לשתייה מהמון מקומיים, ישבתי איתם וצחקנו ושמחנו...

בבוקר התעוררתי לתחושה כזאת שבא לי בית חבד. הלכתי. למה לא? שבת היום. הגעתי לתחילת קריאתת התורה ונשארתי אחרי זה המון זמן שם לדבר עם חברה טובים שהיו שם על דא והא. מאוחר יותר אני ושוב בדרך לשאול לראות מה הלאה. שאול רוצה שאני יחליף אותו שבוע הבא בלה פז כדי שהוא יוכל לצאת לטייל קצת גם. אני מסכים. בא לי שבוע הפסקה אחרי חצי שנה... מגיע לי. אחרי שאחזור מהטרק הזה אני אומר לו. סבבה.

מסתמן טיפוס על האקוטנגו, הר ליד הסחמה בגובה 6032 שהתמונות ממנו הלהיבו אותי. מחר אני אראה יותר פרטים ואסגור את הטיול ליום שני...

אין לי מושג מאין היה לי הכח אך שוב יצאתי למסיבת בוליביאנים שהייתה נחמדה מאוד אך לבסוף הסתמנה כלא מעניינת... בהיותי רוקד עם אחת מבנות בוליביה הטובות בשעות הקטנות של המסיבה היא פתאום אומרת לי שהחברה שישבתי איתם מקודם הם כייסים ושאני יזהר. אני נלחץ לרגע ובודק איפה הפלאפון שלי. פאק. הוא לא בכיס. הם גנבו לי אותו. אני לא מאמין. וכאילו לא די בכך גם את מעיל הסופצייל שהשארתי לידם הם לקחו. עוד 900 שקל נוספים ל7000 שגנבו לי במנדוסה.

לא יודע למה אבל את הגניבה הזו עברתי בקלות. ממש בקלות. למחרת עוד התלבטתי אם לקנות כאן פלאפון אחר או לא. בסוף אני מחליט שלא ושננסה את חווית הטיול בצורה פחות מתוקשרת. אולי ינעם לי.

חישוב מהיר מראה שגניבות בטיול הזה הינם כמעט שליש מהוצאות הטיול שלי. אני כזה לוזר מסכן. אלוהים.

אני נשפך לישון בסולריו אחרי איזה כמה שיפודים טעימים שאיזה צולה מכרה ברחוב ביציאה מהמועדון.

למחרת אני מגיע לשאול לקבל מפות ועוד מידע. פוגש את מור שטייל איתי בפלצוקו אפולו שגם בעניין של לצאת איתי והנה אנחנו סגורים על יציאה מחר על הבוקר. נתחיל ביומיים שלושה אקוטנגו ואחכ נטפס הר נוסף ליד הסחמה שנקרא קונדורירי.

בסופר אנחנו פוגשים את מרטין מהחדר שלי בסולריו שמתעניין בתוכניות. אני מספר לו ומזמין אותו והוא בהחלטה של רגע מצטרף. אנחנו שלושה.

אני הולך לישון מוקדם כי ב6:30 כבר קבענו בטרמינל. הבעייה היא שאין לי שעון מעורר. גנבו לי את הפלאפון אתמול. איזה בעסה! יוקי, יפאנית- אמריקאית שישנה איתנו בחדר ויודעת להתעורר מצלצול של שעון יד- מתנדבת להעיר אותנו בעשרה לשש.

בבוקר אני קופץ לקנות לחם ל4 ימים ראשונים. אחכ הולכים לטרמינל ולוקחים אוטובוס לעיירה שנקראת פטאקמייה, ממנה יש ואנים לכיוון הסחמה. יום שני. היום הראשון לטיול.

הואן הבא יצא רק ב13. אנחנו סוגרים עם נהג מונית מחיר של 300 בוליביאן תמורת נסיעה עד כביש המכרות הפונה לאקוטנגו (קצת יותר רחוק מסחמה) ואנחנו יוצאים מיד.

בשעה 13, אחריו נסיעה של כמעט שעתיים אנחנו יורדים בכניסה לכביש המכרות. הגובה 4300 מטר. צהרים מתחת עץ קטן ותחילת הליכה בעלייה מתונה בערוץ לכיוון האקוטנגו. מור כבר מתחיל להרגיש לא טוב בגלל הגובה. אנחנו נעצרים בגובה 4900 לעשות לילה. אין מים. האיזור מדברי והנחלים יבשים. אנחנו עושים ספירת מים ומגלים שאפשר לעבור את הלילה בלי מים אבל מחר בבוקר נצטרך למצוא מקור מים (מזל שהתעקשתי שניקח 4 ליטר כל אחד...). מקסימום- נגיע עד השלג ונפשיר אותו.

לילה קריר עבר על כוחותינו אך כמובן שעם הנורס פייס המדהים שלי שום דבר לא מפחיד. התעוררנו מוקדם ובשבע ורבע כבר בתחלנו לטפס. עדיין לא יודעים אם היום נגיע לפסגה או נישן עוד לילה ורק מחר.

ב8 עולה גיפ למכרות ומראה לנו איפה יש מקור מים קטן כמאה מטר מעל הקמפינג שלנו. מרגיע משהו. מתמלאים מחדש ויודעים שכשנרד חזרה נוכל שוב למלא כאן הכל.

העליה עד 5300 היא על שביל גיפים של המכרה. מדבר. מור שוב לא מרגיש טוב ומחליט לוותר על הפסגה ולעלות רק עד הפאס (5500).

אני ומרטין פונים מהשביל במעלה הנחל ובמאמצים רבים מגיעים לפסגה באיזור 13:30. הנוף מטורף! רואים את הסחמה (6542), את התאומים (2 הרי געש מסותתים וצמודים- מחזה ציורי- פרינקוטה (6300) ופומרפי (6222)), את הקונדורירי, את כל העמקים מסביב, לגונות ובקיצור- ציור. הצלחנו לזהות גם את מור שהחליט מהפאס לעלות לפסגה שבצידו השני בגובה 5700. אני שמח בשבילו. לפחות יצא לו לראות משהו ביום הזה.

מרטין הוא בחור נלהב בן 30 שמדבר המון באנגלית. אנחנו מצליחים לנהל בעקרון סגנון מסויים של שיחה במסגרת אוצר המילים הזעום שלי אך משום מה קשה למרטין לקלוט שהוא כה זעום ולעיתים יוצא לו להמשיך ולדבר כביכול אלי אך למעשה לעצמו ואני רק מהנהן בראשי כאילו אני מבין הכל... בכולאופן בחור נחמד מאוד שמטייל ועובד כבר 8 שנים והדבר הזה הוא מה שמזרים לו את הדם בגוף. הוא בערך ברמת כושר שלי וזה מצויין לשנינו...

מהפסגה אנחנו יורדים בחזרה למאהל עם כאבי ראש. שנינו. בכל זאת הייתי עכשיו שבועיים נמוך (ריו קורויקו ופלצוקו אפולו) ואני כבר לא ברמת ההסתגלות שהייתי בווינה פוטוסי. כדור אקומול ובישול ארוחת ערב שאכלתי אותה רק אחרי שירד הכאב ראש. מור גם עם כאב ראש ולא מרגיש כל כך טוב. אני נזכר במחלת הגבהים שהייתה לי בדל פלטה וממש מרחם עליו. זה חרא.

למחרת, יום רביעי, היום השלישי לטרק, אנחנו קמים מתקפלים ומתחילים לרדת בחזרה. היעד- הכפר סחמה. זה בערך 30 קמ של עמק למטה שנצטרך לקחת מונית. אנחנו לא מעוניינים בהליכה כזו משעממת.

המזל מאיר פנים ואיך שאנחנו מגיעים למטה נעצר לידינו גיפ מקרטע שיקדם אותנו למקום שבו נוכל לקחת בטוח מונית לסחמה. הגיפ הזה בלי בלמים והנהג הזקן שולט בו בקושי. נסיעה של 20 דקות ואנחנו בטמבו. סוגרים עם נהג מונית על 30 בוליביאן כל אחד ואנחנו מגיעים לכפר. שעת צהרים. הכניסה לפארק עולה 30 בוליביאן נוספים. אינשאלה. שם אנחנו מקבלים מפה גרועה של הפארק לפיה הגובה של הפרינקוטה הוא 6132. כמו כן מזהים שני גרינגוס על מוצילות שבאים מהכיוון והם מספרים שהם חוזרים מחמישה ימים של טרק ואתמול עלו את הפרינקוטה. אני ומרטין מעיפים מבט זה על זה ושנינו יודעים בדיוק על מה כל אחד חושב... טוב. אחרי הקונדורירי. מור ממש לא חושב בכיוון ומחזיק כאב בטן-עדין בגלל הגובה.

אנחנו מתיישבים לבשל בסככה במרכז הכיכר המרכזית של הכפר. קונים גם בקבוק קולה לפינוק ואוכלים להנאתינו. הכפר הזה הוא אוטנתי קטן וחמוד אבל מזמן הפסקתי להתלהב. בטח אחרי מוחוס...

אחרי הארוחה אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הגייזרים של הסחמה. 8 קמ הליכה מחכים לנו ושם נוכל לעשות מקלחת הגונה. בדרך עוברים בעוד כפר נידח של שני בתים וכנסייה שבורה שבו יש משאבת וואקום למים בטעם של גופרית. זה מה שהם שותים שם. שיהנו.

שעתיים לפני החושך חנינו בגייזרים היפהפיים. (לא כמו של סאן פדרו אבל בהחלט מלהיבים). רחצה במים השיבה מצב רוח טוב ברוחינו והלכנו לישון בטוב. מור עדיין בכאבי בטן קשים.

למחרת, יום חמישי, מור קם עדין עם כאב בטן. הוא מחליט לחזור לכפר עם גיפ שהגיע לראות את הגייזרים ואנחנו נפרדים לשלום איש מאחיו. אני ומרטין ממשיכים בעליה מערבה לפאס שמאחוריו לגונה נחמדה. הפאס הוא הגבול עם צילה ואנחנו חוצים אותו כמובן. אני שוב בצילה לאחר חודשיים שלא הייתי בה. מגניב. מהלגונה עוד פאס צפונה ללגונה נוספת והקונדורירי נגלה לעינינו משמאל. יפהפה. מחר נטפס עליו.

בכיוון צילה אנחנו מזהים שביל גיפים שמקיף את הפומרפי ממערב (לפחות מתחיל להקיף). שוב אני מסתכל על מרטין ולשנינו ברור שאנחנו הולכים אחרי הקונדורירי לצילה להגיע לפאס של התאומים ולטפס את הפרינקוטה (שעל פי מפת הפארק נמוך משכנו- 6132). נצטרך להקיף את הפומרפי ללא מפה. אין לנו. אבל לא נראה מסובך מידי. גם החוויה של לטייל שוב יומיים בצילה (ולחצות את הגבול סתם כך בשום מקום) קוסמת לי. סגור. אנחנו עולים בשארית הזמן שנותר לפאס צפוני לראות לגונה נוספת וחוזרים לישון באוהלים ליד האגם. 4900 מטר גובהינו.

למחרת, יום שישי, מתחילים לטפס ב8:00. ב12:30 היינו למעלה. נוף מטורף שוב. רואים את האקוטנגו ואת שכנו הציליאני, את התאומים והסחמה ואת הלגונות למרגלותינו. מרהיב.

ירידה מהירה ותחילת הליכה לכיוון צילה. ננסה להגיע כבר מחר לפאס שבין התאומים אז היום ננסה להתקרב כמה שיותר. אין לנו מושג כמה קילומטר זה. אין מפה.

באגם האחרון שזיהינו מלמעלה מילאנו את כל המים שיכולנו. כנראה שעד שנגיע לשלג של הפרינקוטה לא נמצא מים. המים כל כך רדודים שאני צריך לחלוץ את נעלי ולהכנס כמה מטרים לתוך האגם כדי להצליח למלא. לתדהמתי אני מגלה יצורים קטנים אדומים שחיים בהמוניהם במים הללו. הפעם זה באמת עלול להיות בעייה. מרטין לא נלחץ ואומר שכבר יצא לו לשתות יצורים כאלה והם אינם מזיקים ואינם מעידים על איכות גרועה של המים. בכל זאת אנחנו מסננים את כל המים (4 ליטר לכל אחד) בטקס שלוקח כשעה. קר מאוד. המים קרים ויש רוח קרה אבל אין ברירה. חייבים את המים האלו.

אנחנו ממשיכים ללכת וב18 מוצאים מקום סביר לישון- 4900 מטר שוב. מכאן אנחנו עולים ללא תיקים למקום גבוה לנסות ולהבין איך כדאי להקיף את ההר. מה שמסתבר זה שנצטרך לרדת המון ולעשות עיקוף רחב מכיוון שאם לא- נפסטן מספר לא מבוטל של שלוחות שיורדות מההר- דבר שנראה למראית עין כלא כיף בעליל. נקווה שנספיק להגיע מחר לפאס ולשלג. אם לאו- סביר שנכנס לבעיית מים קשה.

שוב לילה קר מלווה ברוחות ואנחנו קמים. שבת. תה ועוגיות ואנחנו יוצאים. הולכים בטיל. רוצים להגיע.

אחרי שעתיים אנחנו מגיעים למקום ממנו אפשר לשער פחות או יותר את טוואי הדרך. נראה שנספיק להגיע היום. מתיישבים לאכול מבסוטים. המון הליכה על קרקע חולית וטובענית בעליה מתונה הביאה אותנו לגובה של 5100. אנחנו די גמורים. מוצילות כבדות. אבל חייבים להגיע לשלג. ממשיכים.

כשהגענו לשלג- שעון הגובה של מרטין הראה 5430. זה הכי גבוה שאי פעם ישנתי. מחר נטפס לפרינקוטה.

הרוחות חזקות ואנחנו מחליטים להשקיע בבניה של אוהל אחד לשנינו. נישן יחד. מה גם שקר כאן רצח למרות שיש שמש ורק עוד 3 שעות לחושך.אנחנו בונים את האוהל במקום הכי טוב שיכולנו למצוא. מבצרים אותו כהוגן ומתחילים להפשיר שלג. ממש עבודת צוות. להפשיר 4 ליטר מים לקח לנו 3 שעות של בישול. רק ב19 סיימנו את מלאכת ההפשרה כשבאמצעה, משנהיה ממש קר בחוץ נכנסנו לאוהל והמשכנו שם. א.ע. אורז ולישון. לילה קפואאאא. בחוץ נמוך ממינוס 10. באוהל מעלה אחת. השקש עדין עושה את העבודה. אני מבסוט. ישנתי הכי טוב מכל הטרק! בכלאופן אנחנו קמים בערך ברבע לשבע לקור כלבים. יום ראשון. אני לובש כל מה שיש לי, דייסה, ואנחנו יוצאים לדרך. על פי חישובינו יש לנו 700 מטר לטפס.

הטיפוס מפרך ארוך וקשה. מידי כמה צעדים עוצרים להתנשף. נראה שעוד 100 מטר נגיע אך שעון הגובה של מרטין חוצה את 6132 ואנחנו מתחילים להתעייף ממש. רוח חזקה ממערב גומרת אותנו אבל אנחנו ממשיכים. הפסגה הייתה 6300. כמעט 200 מטר יותר ממה שצפינו. אלו היו 200 מטר קשים במיוחד!! הראש בסדר גמור. איזה כיף! מכתש משוגע יש לפרינקוטה בפסגה. הנוף יפה אבל פחות מקונדורירי ואקוטנגו. האטרקצייה כאן זה המכתש ואתגר הגובה. זה שיא אישי שלי בנתיים...

אין מצב להשאר יותר מכמה דקות בפסגה ואנחנו יורדים. לרדת זה כיף. החמצן באוויר הולך ונהיה עשיר יותר וזה מורגש. יורדים ויורדים ויורדים ויורדים. מלאאא.

באיזור 5200 אני מזהה בית מרחוק ולידו אנשים. מתקרב. גיפ!! נראה שהם מתארגנים לתזוזה... אני מגביר צעדים ו30 שניות לפני שהם יוצאים אני מגיע אליהם והם נחמדים, יקחו אותנו לסחמה. (במקום לישון לילה נוסף בשטח ולהגיע רק מחר בצהרים). מדהים!

כביש מסוכן וחולי. ירידה ענקית. החברה האלה בונים רפוחיו למטפסים שרוצים לעלות לתאומים. עוד חודש יהיה מוכן. אין על רפוחיו. סתם שתדעו.

הנהג מתעניין בישראל ואני נותן לו את המייל שלי למקרה שירצה לבקר... חמודים פצצות הבנאים האלו.

בשעה 17 הגענו לטמבו. כפר ליד הסחמה על הכביש הראשי. בנס הגיע בדיוק אוטובוס שיצא מאריקה (צילה) ללה פז ואסף אותנו. ב22 כבר היינו חזרה בלה פז. סולריו. מת מעייפות. לילה טוב.

בבוקר אני זורק כביסה, אוכל והולך לשאול. זהו. מתחיל עכשיו עבודה של שבוע. אולי טיפה יותר. זה לא בשביל הכסף אלא בשביל המנוחה ושינוי האווירה. מחר בערב יהיה שבועות. אני נרשם בבית חבד. זהו. שבוע שונה יעבור עלי. נרגיש קצת מה זה לא להיות מוצילר...