יום שלישי, 30 באפריל 2013

פלצ'וקו אפולו


בחמש כבר העירו אותי אצל שאול כמה זאטוטים שהחליטו להתייצב לפני הזמן. הם כנראה ממש מנותקים מההוואי של שאול... בחמש וחצי כבר היה סימפוזיון ענק בסלון, כאילו כל הישראלים שמטיילים בדרום אמריקה חיכו עד היום ואז החליטו לצאת. יוצאים היום- סיירה נבדה, קרחון דרומי, קורדיירה ריאל ואנחנו. זה די הרבה אנשים וזה מאבד לחלוטין את הריכוז של שאול. ל-ח-ל-ו-ט-י-ן!. אי אפשר לדבר עם הבן אדם ואני עוד לא דיברתי איתו על הטרק בכלל... איכשהו בשעה 7 יצאנו לאל אלטו עם מפה שהצלחתי לחלץ ממנו.
אני לא יודע המון על המסלול. רק שאני הולך ליסוע כל היום לפלוצ'וקו שזה נסיעה מעיקה שכבר פעמיים עשיתי, אני הולך לישון שם באותו הוסטל שבו כבר ישנתי לפני שלושה שבועות - מחר אנחנו נשכור גיפ לנסיעה של שלוש שעות בערך לכפר נידח בטרוף ומשם נמשיך בהליכה של בערך 100 קמ עד אפולו.
טוב יאללה- האזור של פלצוקו סקרן אותי מאוד כבר אז רק שהייתי גמור מ9 ימים בסיירה נבדה אז רק עשיתי שם טיול יום. עכשיו זה הולך להיות אדיר!
ההרכב בטרק הוא- אנוכי, מור- מ.פ במודיעין שדה, ניר- היה איתי בבהד 1, אדם- בן 33 שמטייל כל החיים בערך ונועה- תל אביבית שהלכה ודעכה בטרק... (בסוף סיימה עם אינסוף עקיצות וחתכים ברגליים)
התכנון שלהם בעקרון הוא לקחת פרדות לשלושה ימים הראשונים בגלל המשקל.
באופן כללי אין שום בעייה לסחוב על הגב 8 ימים (כשיצאתי מאל צלטן- סחבתי 14 יום אוכל), אבל בהקשר של שאול - זה עלול להיות בעייה. שאול פרנואיד אוכלים, הוא צמחוני ויש לו סריטה עם ירקות. הוא מעמיס ים דברים מיותרים. וזה כבד רצח.
בכולאופן- פרדות זה יקר מאוד ואני בליבי מקווה מאוד שנוותר עליהם. אפשר לסנן בכיף איזה כמה קילויים מיותרים ולהעמיס עלינו הכל. נראה.
הנסיעה לפלצוקו ארוכה מאוד. השמים בהירים ואני זוכה לראות את הדרך המדהימה. פעם שעברה היה ערפל כל הדרך ובחזור זה היה נסיעת לילה. עכשיו יכולנו לראות את קורדירה ריאל במלוא הדרה מזוית חדשה- מדהים. בהמשך- את כל רכס האפולובמבה. מטורף. אנחנו מגיעים לפלצוקו באיזור 18. נכנסים לאותו הוסטל שבו ישנתי - דה ז'ה וו.
סוגרים עם איזה מקומי מחר ב6 בבוקר גיפ לקיארה- כפר מרוחק 3 שעות נסיעה בכביש גרוע ממש. משם נתחיל 8 ימי הליכה עד אפולו.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון. השקמה בחמש ורבע והתארגנות.
הגיפ שלנו הוא טנדר ישן ואנחנו יושבים בארגז. הדרך מדהימה. אנחנו מתחילים בעלייה בערוץ עד פאס בגובה 5000. משם נוף מטורף על האפולובמבה מדרום.
האיזור מצוקי מאוד ומלא לגונות יפהפיות. ממשיכים לכיוון פאס נמוך יותר אבל גם מדהים. רואים הרבה קרחונים באיזור פרו שהם בעצם המשך רכס האפולובמבה מערבה. משם ירידה גדולה עד קיארה.
קיארה הוא כפר ללא חשמל בגובה 3750 מטר. זה הכפר הראשון בבוליביה ללא חשמל שאני מגיע אליו. ראיתי כבר אנשים שגרים מבודדים בהרים ללא חשמל- אבל כאן זה ממש קבוצה שמנהלת חיי חברה ככפר ועוד לא הגיע אליהם חשמל - זה מדהים אותי. ההשלכות של זה על כפר הם מטורפות - כולם מכבסים בנהר ופשוט חיים שם. ליסוע משם זה פרוצדורה רצינית. זיהיתי בכל הכפר רכב אחד בלבד. אין שם חנות. יש שם בקר וצאן ומגדלים שם כל מיני דברים- חיים כמו פעם ממש.
בדרך לקיארה נתקלנו בגיפ ישן שקרטע בדרך. הם עצרו בצד וביקשו מהנהג שלנו לעלות איתנו גם (בשביל מה להם לבזבז שעתיים דלק עכשיו אם אפשר לתפוס טרמפ?). הנהג שלנו הסכים בשבילינו. עכשיו שתבינו- מדובר בעוד ארבעה אנשים, ילד, וימבה ציוד (בין הציוד היו 2 סלים של כדורסל- הווה אומר- פלטות עץ, ברזלים- הכל! הם בטח מתכננים לבנות מגרש בקיארה). לקח בערך חצי שעה לקשור את כל הציוד שלהם ואנחנו מצאנו את עצמינו עומדים במקום לשבת עם אפס מקום מאחורה ועם הרבה יותר סכנת חיים. הגיפ עכשיו כבד פצצות וקשורים אליו ברזלים שיכולים להתקע למשהו בראש באיזה סיבוב. אנחנו הרגשנו שעושים עלינו מערוף ואמרנו לנהגינו החביב שאם הם באים איתנו הם צריכים לשלם גם חלק מהמחיר.
המשכנו בנסיעה וכשהגענו לקיארה כמובן שהוא דרש את מלוא המחיר. חרא. הוא הסביר שהם גם ישלמו תוספת- עלאק ... חארות הכפריים האלה.
בישלנו ארוחת בוקר בפאתי המגרש שהם כבר התחילו לבנות שם וקיללנו את הבוליביאנים לכל אורך הארוחה. כמובן ששילמנו הכל- בסוף אנחנו עוד צריכים לשכור פרדות מהכפריים האלה...
המגרש הזה הוא פרוייקט עשור של הכפר- נראה כאילו כל הגברים בכפר עצרו מלכת ומתעסקים רק בזה. הילדים מסתכלים עכשיו איך מתבצעת הצביעה של הפס מסביב למגרש. זה אטרקצייה משוגעת בשבילם. נועה מציעה עוגיות לשלוש ילדות קטנות. כנראה שהרבה זמן הם לא ראו עוגיות כי הם מתנפלות על כל החבילה, וכשכמה ילדים נוספים מגיעים הם מחביאות את העוגיות מתחת לחולצה. אני יורד לנהר לשטוף את הכלים וכשאני חוזר אני קולט את הילדות מתחבאות מאחורי אבן גדולה בפאתי הכפר ואוכלות את העוגיות. הסיטואציה מצחיקה אותי קצת.
בהמשך מסתבר שפרדות יהיו רק מחר ואנחנו יכולים לחכות. אני פחות בעניין הזה ויותר בעניין של לסחוב הכל על הגב בניקוי הדברים המיותרים. מהר מאוד כולנו מסכימים שלא לחכות למחר ומתחילים לחלק את האוכל לתיקים. אנחנו נמצאים בבעייה עכשיו כי אנחנו ממש לא אוהבים את המקומיים כבר ולא בא לנו להשאיר להם כלום כאן! מה שגורם לנו להעמיס עוד ועוד ועוד ועוד אלף פעמים והתיקים כבדים פצצות!!!! אבל אנחנו נעולים לצאת אז כולם מרוצים. בסוף נשאר להם בכפר כמה דברים זעומים ומשעזבו רגלינו את הכפר עטו על השאריות כמה צולות וכמה זקנים מרוטים כמו נשרים על גופה מתה. שיחנקו!
ועכשיו אני רוצה לפרט מה סחבתי. נשבע שהיה אפשר לחשוב בטעות שאני איזה פורטר או אפילו פירדה... אז ככה:
הציוד שלי- תיק דויטר (3.2 קג), שקש (1.8), מזרון מתנפח (0.4), אוהל (2), פקל בנזינייה מלא (3), פקל סירים (0.4), מצלמה (0.4), חצובה (0.6), מפה ענקית של שאול (0.2), גורטקס פנימית פוך (1.1), מקרו פליז (0.3), בגדים וגרביים להחלפה (1.3), פקל כלבו (פצל, לדרמן וכו'- (1.5)), ספר ויומן (0.4), פקל עזרה ראשונה (0.2), סנדלים (0.8).
האוכל שאני לקחתי- 8 חבילות עוגיות (4.8), בצל (3), אבוקדו (2), תבנית ביצים (1.5), שמן (1), רוטב עגבניות (0.5), רוטב חריף (0.3), אבקת חלב (1).
סהכ 31 קילו- פרדה אגב, סוחבת 30...
מקיארה ירדנו כבדים מאוד לכיוון כפרונציק נוסף- אליו אפילו אין דרך גיפים... אתם מבינים כמה אוטנתי זה! בערוץ למטה אכלנו צהרים. משם שעתיים נוספות הביאו אותנו למפלונציק נחמד ששם כמעט הקיש אותי נחש שחואן בדיעבד אומר שהוא ערסי מאוד. בדרך שלפני פגשנו שני מקומיים עם שלוש פרדות שחזרו מחיפוש זהב כאן...משם עוד שעתיים של עלייה מתונה לכיוון קו הרכס ואנחנו מתמקמים לשינה ליד 2 בתי בוץ שכנראה משמשים את האנשים שהולכים מקיארה למוחוס.
הדרך שאנחנו הולכים עליה נקראת "קמינו דל אינקה"- דרך האינקה. היא שימשה את האינקה לעבור מהגונגלים לאלטיפלנו. היום זו הדרך שמחברת את מוחוס לאיזור פלצוקו. מוחוס הוא כפר מבודד בגונגלים. כפר שאנחנו הולכים להגיע אליו ולשם אין דרך לכלי רכב, שלא לדבר על חשמל- אני מסוקרן מאוד לראות את החיים שם! חלקים גדולים מהדרך השתמרו היטב ומרוצפים באבנים עוד מתקופת האינקה. בחלקים נוספים חואן היה צריך לעבוד קצת עם מנצטה לפנות את הסבך. זו הדרך שלנו לשלושת הימים הבאים.
ביום השני לטרק אנחנו קמים ומכינים פנקיקים משובחים עם ריבת חלב.
חואן מתלונן שהבטן שלו כואבת. האמת שזה מוזר. הייתי בטוח שהמחלות בעצמם לא נדבקות בבוליביאנים כי הם פוחדות להדבק מהם... אבל חואן הוא כנראה בוליביאני מתורבת יותר אז יש לו כאב בטן עכשיו. טוב נו. הוא גם לא סוחב יותר מידי משקל כיאה לבוליביאני...
מתחילים ללכת, העננים לא היטיבו איתנו כל היום אך מידי פעם נפתחו וראינו נוף. אבל לא נורא- הדרך עצמה כאן מדהימה לא פחות מהנוף. זו דרך אינקה עתיקה כאמור ובנוייה מדהים. באיזור 17 עלינו לפאס קטן ממנו היה נוף משוגע!
לפנות ערב חנינו במקום די גבוה ליד בקתת הרים נוספת. ואני הסברתי לחברה שאם מחר יש שמיים טובים אני קם מוקדם ועולה לאחת מהכיפות כאן.
העברנו ערב נחמד ונשפכנו.
למחרת שמים כחולים. ב6.40 כבר התחלתי לעלות. הנוף מלמעלה ב8.00 היה מדהים בקטע אחר. צד אחד הרים מושלגים וצד שני מרבד עננים. הייתי מעדיף לראות את הגונגלים בלי העננים האלו אבל מה לעשות? זה המצב.
אני יורד למטה אנחנו אורזים ויוצאים לדרך- היום השלישי לטרק, יום שבת.
בוקר של הליכה מדהימה על קו רכס גבוה מעל העננים. לאט לאט מתחילים לרדת לכיוון הגונגלים או יותר מדוייק ה'יונגאס'. גונגלים נמצאים יותר למטה בהמשך. כאן זה אזור הררי עם יערות גשם. נכנסים לתוך העננים ויורדים לגונגלים. התחלנו היום בגובה 3600 ואנחנו נרד עד איזור ה2200. הכל על קו רכס מלא עצים. ירידה מתונה מאוד. נכנסנו לבעיית מים קלה על קו הרכס כי ההליכה התארכה (במצטבר 9 ש ללא מים). אלוהים סידר לנו חצי בקבוק שמשהו השאיר באמצע הדרך- זרקנו כדור טיהור ושתינו לרוויה.
ב18 חנינו. קמפינג נחמד. לא טירוף. ימבה יתושים. בגלל שהגענו בשקיעה אז לא היו דבורים אבל היינו צריכים להתחפף לפני שהם יתעוררו. חואן בנה איזה מתקן נחמד לבישול על האש. מרק טוב ולישון.
מכאן ועד סוף הטרק ניהלנו מלחמת חורמה במליוני היתושים והדבורים. אי אפשר לעצור במקום אחד יותר מכמה דקות כי אז הם אוכלים אותך לחלוטין.
היום הרביעי לטרק- יום ראשון. קמנו מוקדם- שש וחצי, תה ועוגיות ועפנו משם לפני ארוחת בוקר. שעתיים הליכה וחנינו בערוץ קניוני נחמד לארוחת בוקר ורחצה. הלכנו פנימה קצת בלי תיקים- נקיק יפהפה עם מפל גבוה בסופו.
וכאן מתחיל הסיפור עם הדבורים כי כשלבשתי את המכנסיים קלאתי דבורה בפנים. ולקח לה טיפה זמן אבל אז הרגשתי את העקיצה הראשונה (ואני הולך קומנדו). לא נעים. עד סוף הטרק אני יחטוף עוד 5 עקיצות מדבורים, שלא לדבר על יתושים (וזה יתושים גונגל אדומים- פחות סמפטיים מאלה שבארץ).
המשכנו ללכת בגונגל- שותים מים מעץ שנקרא אוניה דה גאטו - חותכים אותו ויש בו המון מים. עשינו טרזן על חבל עץ תלוי, כמה תצפיות יפות, ועוצרים לצהרים. נקניק מטוגן טעים ביותר.
אחרי ארוחת צהרים אנחנו ממשיכים ללכת כשלפי המפה יש בערך 2.5 קמ למוחוס. בחיי שאני מתרגש. הכפר הזה מסקרן אותי בטירוף! לאחר הליכה של עשר דקות אנחנו מזהים על השלוחה הבאה מספר ילדים. הם מזהים אותנו ואני לא יודע אם זה מבושה או מפחד אבל הם מתחבאים לנו מאחורי עץ ומציצים מידי פעם. נראה שהם מאוד נרגשים מבואנו. (יותר מאוחר, בכפר, יסבירו לי שהילדים מגיל חמש ומטה לא ראו אף פעם אדם לבן ואנחנו אטרקציה מטורפת בשבילם!).
לאט לאט נראים יותר ויותר סימני אדם והשביל נהיה יותר ויותר ברור. אנחנו קוטפים להנאתינו אננס שגדל בצידי השביל ואוכלים. מוחוס ממש קרובה.
אחרי סיבוב קטן בשביל מתגלים לעיננו 3 בתי בוץ יפהפיים. טיפה יותר רחוק עומדים שני ילדים בני שנתיים ובוהים בי. אני מצלם אותם והם ממשיכים לבהות. איזה מתוקים. אלוהים. אנחנו ממשיכים פנימה לכפר. מברכים בואנס טרדס את האנשים שאנחנו רואים- הם מחייכים ונראה שזה דווקא נחמד להם שהגענו. עכשיו מתגלים לענינו כל בתי הכפר. מדובר ב20 בתים קטנים בערך שבמרכזם מגרש דשא. הכפר מסודר יפה ונראה כמו ציור. מרגישים כאן שהחיים מתנהלים בצורה שאינה מוכרת לנו כלל. אין כאן זכר לציוויליזצוה. אין לכאן כביש. הכפר הקרוב ביותר לכאן הוא טואיצ'י שנמצא במרחק יומיים הליכה. אין כאן חשמל. אין צינורות וחוטים באוויר. הכל נקי וטבעי. השתלבות מוחלטת בסביבה. אני מת על זה והחיוך לא עוזב אותי.
אנחנו מניחים את התיקים במרכז הכפר ומסתכלים מסביב. הילדים עדין מפחדים להתקרב אלינו. משהו מתיישב כעשר מטרים לידינו ונראה שמתוך רצון להתיידד. אני ניגש אליו ושואל לשלומו. הוא מסביר שהוא גר כאן כל חייו. אדוארדו שמו. יש כאן 16 משפחות שהם בערך 60 אנשים. זהו. השאלות שלי לאדוארדו הם מכאן ועד הירח כי באמת שכל אורח החיים שלהם מרתק אותי!
הם חיים לגמרי בצורה טבעית. מגדלים כאן תירס (ממנו הם עושים קמח ללחם), בננות, פירות מכל מיני סוגים, בוטנים, שעועית, עכשיו הם שתלו שיבולת שועל. יש להם עופות לביצים ולבשר, בקר לבשר וחלב, חזירים, דבורים לדבש והם פשוט עושים הכל הכל כאן! מידי זמן הם שולחים כמה פרדות על מנת להביא מטואיצי שלושה דברים עיקריים שאין להם כאן- מלח, שמן וסבון. זה פשוט מדהים לחשוב על צורת החיים הזו. איזה רוגע ושלווה ובריאות נמצאים בילדים הללו...
אין כאן בכלל קליטת טלפון והם מנותקים לחלוטין. אין להם כסף כי אין להם מה לעשות איתו!!!!! כך הסבירו לנו... הכפר הוקם לפני 345 שנים כשאז היו בו 350 משפחות. עכשיו זה קטן אבל אדוארדו מסביר שכל מי שכאן רוצה להשאר ולהיות כאן.
בנתיים הילדים וחלק מאימותיהם או אחיותהם מקבלים בטחון ומתיישבים לידינו גם. זהו. עכשיו אנחנו אטרקצייה מוצהרת של הכפר. משהו בפנים התמימות של הילדים האלו גורם לי להתאהב בהם. להתאהב אולי בחיים שאליהם הם נולדו. אני לא מתאפק ומוציא חבילת עוגיות. עכשיו אני צריך להציע לכל הילדים (לפחות 10). עינהם נפתחות למראה העוגיות. (אחכ יסבירו לי שוב שחלקם לא ראו עוגייה מימיהם. אין כאן קמח. לא אוכלים כאן מהדברים האלו). אני ניגש לילד הראשון והוא מכניס שני ידיים לשקית- עניים גדולות יש לו. אח שלו אומר לו לקחת קצת- אז הוא לוקח רק איזה 6, שזה בעצם הכי הרבה שהוא הצליח להוציא ביד אחת... עם שאר הילדים זה אותו סיפור בדיוק ואני מוצא את עצמי כמעט גומר את החבילה על 10 ילדים (זה חבילה ענקית של שאוליות). המבוגרים גם הם אינם מוותרים על עוגיות ונוטלים גם הם מלוא החופן. יאללה שיהנו. הם כל כך נחמדים שאני בסבבה עם זה לגמרי. אחר כך אדוארדו לוקח אותנו לראות את הבית ספר שלהם שנמצא גם הוא ליד המגרש. הוא קורא לאחד המורים שגר צמוד לבית ספר והוא יוצא ומברך אותנו לשלום. הם מכניסים אותנו לכיתה קטנה עם ספסלים מעץ ולוח עם גירים. יש בסהכ שני מורים שמלמדים את כל המקצועות. הם נקראים המלומדים של הכפר וכולם נוהגים כלפיהם ביראת כבוד. אנחנו מצטלמים איתם בתוך הכיתה ויוצאים. מדהים פשוט.
חואן מדריכינו היה כאן בשנים הקודמות גם ולכן הוא מכיר כבר את האנשים ואחד מהם- לוסיוס שמו- מתיישב איתנו במרכז המגרש. הוא מוציא לנו קערת בננות משובחות ואנחנו יושבים לאכול ולצחוק.
עכשיו אנחנו אוכלים בננות ומדברים עם כמה ילדים שמתגודדים סביבינו.
מישהו זורק מילה על כדורגל ומביא כדור. אני ואדם מתחילים לשחק עם כמה ילדים. הם כלכך נהנים. אחרי חמש דקות מגיעים גם איזה ששה מקומיים לבושים בבגדי כדורגל. אין להם כלום כאן- אבל בגדי כדורגל ונעלי כדורגל יש... אנחנו מתחילים לשחק והשרירים שלי נגמרים. לא היה יום קל ועכשיו שיחקתי 50 דקות!
אחרי זה אנחנו קונים מהם תרנגול לארוחת ערב ומבשלים מרק עוף מעולה בבית של החבר של חואן. תה לואיזה מתוק חותם את הארוחה ואז אני מתיישב בחוץ ובוהה בכוכבים. חואן מוציא גיטרה משומקום ואנחנו מתיישבים לנגן איזה שעה.
וואאאו. אין מילים לתאר את חווית היום הזה. בא לי להשאר כאן שבוע ולחיות איתם. בחיי שזה בדיוק מה שהייתי עושה אם הייתי מגיע לכאן לבד. מחר נשאר כאן לפחות כמה שעות כדי לראות איך החיים כאן מתחילים ואז נמשיך לכיוון טואיצי. יש לנו לפחות עוד 3 ימים להגיע לאפולו.
את האוהלים בנינו במרכז הכפר באמצע המגרש (זה די מוזר- בדרך כלל מעיפים אותך לקיבינימאט וכאן- תפאדל). חואן ואדם ישנו על מיטות בבית של חבר של חואן. ישנתי דוקא טוב באוהל.
קמנו בנחת. א.ב. דייסת אורז בבית של לוסיוס ואז סיבוב בכפר. צפינו בילדי הכפר עושים מסדר בוקר לפני תחילת הלימודים. מחזה בלתי רגיל לחלוטין. יש מורה אחד שהוא כמו קצין- מעביר את המסדר. שירי מולדת וכמה דיבורים והשני כמו סמל- אחראי על השקט והסדר של המסדר. אם זה לא היה מביך זה היה מצחיק. הייתי יכול להסתכל על זה שעות כמו על סרט של נשיונל גאוגרפיק!
ב11.30 עזבנו את מוחוס- היום החמישי לטרק- יום שני. כפר שלא ישכח לעולם ...
עכשיו אנחנו הולכים על הדרך הראשית למוחוס- שזה שביל גרוע כמובן.
הדרך הולכת מקביל לריו קיארה עד הטואיצי.
מידי פעם מתרחצים בנהר להתרענן. חונים במקום מלאאאא דבורים. עד הלילה נכנסנו לאוהל לשם הגנה. כמו עכברים. הטבע ניצח הפעם. כשנועה הגיעה לכאן כבר היינו ספונים באוהל. חיוך עדין היה מרוח על פניה. מהר מאוד זה השתנה והגבר היחיד שנחלץ לעזרתה היה חואן. הוא נופף מעליה עם חולצה כשהיא התארגנה. אחרי שעה בערך התחיל להחשיך ואנחנו יצאנו החוצה לבשל ולאכול. סיכמנו שנצא מכאן מוקדם מאוד לפני שהדבורים יתעוררו.
קמנו בחמש בבוקר ובשש וחצי זזנו. היום השישי לטרק. מצפה לנו יום ארוך.
שוב הליכה בתוך גונגל מקביל לריו קיארה. מידי פעם חואן עוצר להראות לנו תוכי/לאכול תפוז/לאכול פרי שאין לי מושג מהו ויש לו טעם של אבוקדו/להראות לנו חרקים מפחידים עם קרניים בצבע ירוק... מעניין בגונגלים. היתושים לאט לאט עולים על העצבים ועד מחר בבוקר כבר ישבר לנו מהם ממש.
לקראת טואיצי הכפר, אנחנו עולים עליה חדה ויורדים להליכה של שעה במעלה נהר הטואיצי עד הכפר. שוב מגיעים לכפר נידח עם מגרש דשא באמצעו. כמות היתושים שם בלתי נסבלת, אבל לפחות דבורים אין. אוכלים קלמנטינות ופסיפלורות שגדלים להנאתם בצידי המגרש, חואן משתעשע עם תיש עצבני קצת ואנחנו הולכים ל'חנות' לקנות סוכר. למעשה מדובר במאורת עכבישים שהדמיון בינה לבין חנות מקרי בהחלט. הסניורה שוקלת לנו חצי קילו סוכר במשקולת מלפני אלפיים שנה ואנחנו יושבים לבשל- לא לפני טבילה מרעננת בטואיצ'י.
הכפר הזה הוא נידח גם אבל לא ברמה של מוחוס. יש כאן זקן תרח אחד שכל הזמן רוצה סיגריות והמקומיים טוענים שהוא בן 125. הוא באמת זקן אבל לא הייתי מאמין לזה כלל וכלל. יש שביל גיפים מעוך שמגיע לצד השני של הטואיצי ואז רק צריך לחצות את הנהר. כמובן שחשמל אין. חציית הטואיצי לא כזאת פשוטה- אם יורד גשם הנהר עולה על גדותיו ואז בכלל אי אפשר. ככה הם חיים. אנחנו נחצה מחר על הבוקר ונמשיך לכיוון סנטה קרוז. קיוינו שיהיה כאן איזה רכב שנשלם לו ויקח אותנו את הדרך לסנטה קרוז אבל אין כלום. נצטרך ללכת ברגל.
לילה חם מאוד. לא פשוט לישון. השקמה בנחת וחציית הטואיצי. לחואן יש שק גומי שבו שמים את התיק שלא יירטב. הבן אדם שועל מים רציני. כולנו חצינו פעם אחת, הוא חצה איזה שש פעמים הלוך חזור בשביל כל התיקים...
ב11 התחלנו לטפס במעלה השביל. תוך שלוש שעות היינו בכפר מדהים בשם פאטה. הרבה יותר פאסטורלי מטואיצ'י עם אנשים נחמדים לאללה. גם לכאן לא הגיע חשמל עדיין. יש כאן גיפ אחד בכל הכפר אבל הוא לא מעוניין לקחת אותנו גם לא תמורת כסף. ב18 בערך הוא ייסע לאפולו ויש לו מקום לשניים... אנחנו מתיישבים לצהרים על הדשא המרכזי. חואן מבקש מהסניורה שגרה על המגרש מעט לימונים ומכין לימונדה טעימה. מבשלים פסטה. אני ואדם שוב בדרך לסניורה לבקש ממנה לשטוף את הכלים. היא ממש נחמדה ומכניסה אותנו לחצר שלה, שם יש ברז. חזירים ותרנגולות מסתובבים להנאתם בחצר ואוכלים את שאריות האוכל שאנחנו שופכים על הרצפה. אוטנתי ממש. כשאני חוזר לדשא- הסניורה בדיוק טוחנת חיטה ועושה קמח. ממש כמו פעם!
עכשיו אנחנו הולכים לחכות עד 17 בערב כי אחד המקומיים אומר שיש שני רכבים למטה שמחפשים זהב והם יעלו ב17. נוכל לעלות איתם. לאף אחד גם ככה אין כח ללכת. מחכים שלוש שעות ואז הרכבים עולים ולא עוצרים לנו. פאק!
בשעה 18 בערך יוצא הגיפ לאפולו ואדם ונועה עולים. הם ישלחו לנו מונית מסנטה קרוז שזה שעה נסיעה. אשכרה אי אפשר להתקשר ולהזמין מונית. ככה חיים כאן.
בנתיים נשארנו 4 ואני כבר בראש של לישון כאן וללכת מחר בבוקר ברגל כי באמת שכבר לא ידעתי מה לחשוב. בישלנו פסטה וגלגלנו גויינט שניר הביא ונרדמנו על הדשא. ב20.30 עברתי לאהל וב21.15 חואן העיר אותי שהגיע גיפ.... כבר לא היה לי כח אבל קמתי בכל זאת. זה היה אותו אחד ממקודם. הוא לא מצא מונית בסנטה קרוז אז הוא חזר בעצמו... הוא לקח לנו 100 בוליביאן לכל אחד אבל יאללה כפרה.
מסנטה קרוז לקחנו גיפ ב30 כל אחד לאפולו וב24 נחתנו בהוטל טןאיצי באפולו. אנחנו התיירים הראשונים שמגיעים אליהם השנה. מקלחת טובה עם שמפו וסבון אחרי שמונה ימים. המבורגר נחמד שהסניורה טגנה ב1 בלילה ולילה טוב מאוד. איזה כיף להיות נקי אחרי כלכך הרבה זמן!
אני ואדם מחליטים להשאר יום באפולו. בסוף- לא כל יום מגיעים לכאן. כל השאר קונים כרטיסים למחרת ללה פז על הבוקר.
אפולו.
בוקר נעים וחמים. ישנתי פצצה למרות כמות העקיצות הבלתי קונבנציונאלית שהיתה לי (לאדם ונועה עדיין היה פי עשר ממני). ארוחת בוקר אכלנו אני ואדם בהוסטל. הסניורה מקסימה. בכלל- הוסטל נקי ומטופח. כיף שם. יצאנו לסיבוב בחוץ (אפולו היא לא יותר מעיירונת, בניגוד למה שחשבתי, וכמו כן- היא איננה עיירת גונגל. היא מאוד קרובה לגונגלים אבל סביבה הכל צחיח). הכיכר המרכזית מאוד מטופחת והומה אדם. הכבישים לא סלולים וחלקם מרוצפים באבנים משתלבות או בחלוקי נחל. שלווה ורוגע. אנחנו מחפשים מקום גבוה יחסית לתצפת על אפולו ומוצאים גבעונת בסוף הכפר. בדרך פוגשים בכמה מקומיים שפתחו איזה קנתא על הגבעה, יושבים ושותים אלכוהול. 11 בבוקר. אנחנו מקבלים מהם הזמנה לבבית לשבת ומוזגים לנו משקה. הם קצת מסטולים ואנחנו מנהלים שיחה נחמדת. מסתבר שהלילה יש איזה חג בכפר ויהיו מסיבות בחוץ, הם מזמינים אותנו לרקוד איתם בלילה. א-ח-ל-ה. לא יכולתי לבקש יותר. הם מציעים לנו גם עלי קוקה (שאני עדין לא מצליח להתרגל אליהם). הם אוהבים תיירים באיזור הזה- כלכך שונה מלה פז. כיף לי כאן.
אחרי תצפית על אפולו אנחנו יורדים לשתות בירה במסעדה קטנה בכיכר המרכזית. בדרך מזהים בניין בצורת מגן דוד!!!! מדובר במרכז התרבות. מגיעים לכיכר, יושבים מדברים, שותים ומבסוטים מהחיים. כלכך טרנקילו כאן. כלכך שליו. רואים על האנשים שהם רגועים. אחר כך עוברים למסעדה אחרת לאכול צהרים. הסניורה שם לבבית ביותר. היא מזמינה אותנו לתה ועוגה על חשבון הבית ויושבת איתנו לשיחה ארוכה. חמודה. היא מראה לנו פרוספקטים של האיזור ואני מזהה כאן שביל מאפולו לאיזור רורה. זה מעניין. היא אומרת שכדאי ללכת למשרדי הפארק ולשאול. אני נדלק. משם ממשיכים למשרד האוטובוסים לברר על נסיעה ללה פז. ממשיכים ללכת דרך רחוב השוק. דוכנים זולים ואנשים נחמדים. שונה מכל בוליביה שהכרתי. אולי יש הבדל מנטאלי בין אנשי הכפר לאנשי ההר. החמימות של הגונגלים חודרת להם ללב כאן. כיף.
אחכ אנחנו הולכים למשרד של פארק מדידי. שם אין להם מפות טופוגרפיטת אבל הם יודעים להגיד שהשביל הזה לרורה הוא שביל אינקה עתיק, לוקח עשרה ימים ושלא כדאי לי לנסות אותו לבד. מדריך יעלה הרבה כסף, בערך 400 ליום. אם אני לבד- קצת פחות כדאי... בכולופן אני כבר מוותר על התוכנית. עשרה ימים זה יותר מידי בשבילי בגונגלים. הארבעה ימים האחרונים הספיקו לי. אז הלילה אני אצא למסיבה של אפולו ומחר כנראה אסע ללה פז...
עכשיו אני אחרי ה'מסיבה'. זה לא בדיוק מסיבה - מדובר בחג נוצרי שמצוין בשלישי במאי. יש ארבע מוקדי חג בארבע קצוות העיר כך שהם יוצרים צלב. התחלנו במקום שבו ביקרנו בצהרים. השקו אותנו שם כהוגן במשקה שנקרא פונצ'ה, שזה משקה אלכוהולי חם על בסיס חלב. מוזיקה בוליביאנית ו'להקה מקומית' שמנגנן על חליל פאן. לאט לאט התחמם וזוגות התחילו לרקוד. ממש נחמד. חג עירוני. מידי פעם אני מזכיר לעצמי שאני נמצא בפאקין אפולו באמצע הלילה בחג של בוליביאנים ואז זה מגניב אותי יותר. אדם התעייף וחזר להוסטל. אני המשכתי לסקטור אחר של העיר שם גם הייתה חגיגה. המקומיים נחמדים בשני המקומות, אוכלים ושותים ושמחים. ב1 בלילה אני חותך חזרה להוסטל. מחר לה פז.
לסיכום הטרק- טרק מדהים! מדובר בשישה ימי הליכה נטו מקיארה עד טואיצ'י ולא בשמונה כמו שחשבתי. אפשר לומר שמיציתי את הגונגלים. קשה לי להאמין שאחזור אליהם שוב אבל לעולם אין לדעת

קורויקו


בערך ב9 בבוקר אנחנו יוצאים מלה פז לכיוון ריו קורויקו. זה נהר שזורם במקביל לדרך לרורהנבקה. בעבר הדרך הזו הייתה "דרך המוות". היום כבר סללו דרך חדשה ואת הדרך הישנה עושים עם אופנים (עשיתי אותה כבר למחרת ליל הסדר והיה מז"א גרוע). אחרי שעתיים נסיעה הואן פונה ימינה לדרך המוות. המומים אנחנו שואלים על מה ולמה ומגלים שיש עבודות בדרך החדשה והיום כל התנועה תעבור מדרך המוות. אז הנה אני נוסע את דרך המוות פעם שנייה רק שהפעם זה עם ואן- שזה באמת דרך המוות. אנחנו כל הדרך צועקים לנהג "טרנקילו"- רגוע. האמת שאני מבסוט. היום יש מזג אוויר נהדר ורואים יפה הכל- פיצוי על הפעם הקודמת...
בשעת צהרים אנחנו מגיעים לנקודת ההתחלה על הנהר. בית קטן שלידו גודלים להם עצי פפיה, קקאו ועוד כמה מעניינים. רק מחר נשוט. היום, אנחנו נוסעים לנפח את האבובים במעלה הנהר ואז נשוט עד לכאן בחזרה על האבובים. יש אווירה טובה באוויר והאבובים הם חוויה טובה נוספת. בסוף האבובים אנחנו יוצאים להביא (לחתוך מהגונגל) עצי במבוק למחר כדי לבנות את הרפסודה.
ההרכב שלנו הוא כזה- בראון ואורבך ששניהם מהיחידה. שני חיילים של יוסף ישראל מאגוז, דור, ניר-יורם (שלא לחינם נקרא שמו בחברה יורם), אדם, רותם ואשר. כל החברה האלה למעט אחד גרים במועצה אזורית באר טוביה ומכירים כבר מהבית. המדריכים שלנו הם- חוזה (בחור עם מנת משכל נמוכה בהרבה מהממוצע הבוליביאני שמה שמצחיק בו זה שהוא לא מבין שהוא מצחיק) וחואן (קוף יערות-במראה ובהתנהגות, שבודאות יצא לא מזמן מתוך סרט על גונגלים וכאלו. מוגלי כמובן היה הולם אותו יותר מחואן אבל ניחה). יומיים אחרי נשמיע להם את השיר המפורסם- שני מקסיקנים על רכס על חואן וחוזה והם ממש יתלהבו מזה...
בכולופן אנחנו מבשלים א.ע. יושבים על מדורה. אני חותך לרגע לחנות דרכים חמודה שממוקמת מעבר לגשר- שם חואן וחוזה יושבים עכשיו יחד עם הצ'ולה המקומית והבת שלה ושותים בירה. אני מצטרף לחגיגה האוטנטית לחצי שעה (הם פשוט שני מסטולים!) ואז פורש בחזרה למדורה ולחברה.
מאז החוויה הלא נעימה שחוויתי בלילה בגונגלים בצפון ארגנטינה (ליד ליברטדור) - אני זהיר בכל הנוגע ליתושים. אני מקפיד להיות לבוש מכף רגל ועד ראש לכל אורך השהות מחוץ למים, אני ישן בתוך הפנימית של האוהל, מכניס חולצה למכנס ומכנסיים לגרביים, בקיצור פרנואיד יתושים. אני מקווה לגלות בסוף שהיה משתלם (בהשוואה לאחרים...).
בבוקר השני אנחנו קמים ומתחילים לבנות את הרפסורה. אוכלים צהרים ומתחילים לשוט. החוויה הזו מעלה לי אסוציאציה של וויאטנם. לא יודע למה. זה נראה כלכך של פעם לבנות רפסודה ואז לשוט עליה. הרגשה אדירה. חואן מכוון את הרפסודה מקדימה וחוזה מאחורה. חואן נחשב לאחד המדריכים הטובים בשייט (מעולם לא התהפך עם הרפסודה) וחוזה קצת פחות טוב. זה למה חואן מקדימה. אני אוהב את התחושה הזו של לשוט ככה כמו חוראנים. מידי פעם יש גשר עץ להולכי רגל שחוצה את הנהר ומגיע לאיזה בקתה שאיזה בוליביאני החליט לגור בה. איזה חיים! לא יאמן. מידי פעם מזהים משפחה על המים או איזה צ'ולה בליווי כמה מילדיה מכבסת בגדים בנהר. לא שמעו כאן על מכונות כביסה עדיין. המראה הזה כלכך לא רגיל שזה מדהים! (חשבתי על זה שזה ממש מוזר לכבס בגדים בירדן למשל- ואז לראות רפסודת עץ שטה על אבובים ככה מול העניים, אבל בכל זאת המקומיים כאן לא נראים כאלה מופתעים).
אחרי שייט של 3 שעות בערך חונים בצד והולכים לראות מפל יפה ושני בריכות. חוזרים לרפסודה ומתמקים ללילה.
למחרת- יום שישי קמים בנחת ויוצאים להפלגה של שעתיים. חונים שוב והולכים לטיול קניונים של חמש שעות בערך. שם יורם כמעט נפח את נשמתו לבורא וכבר תבינו למה.
קודם כל- לטיול חואן יוצא עם רתמת סנפלינג וחבל ישן (שכל קשר בינו לבין חבל סנפלינג נורמאלי- מקרי בהחלט). אני רואה את זה ואומר לעצמי- בסדר, אני לא יעשה כל שטות שהמוגלי הזה יעלה בדעתו... עולים על שביל גיפים לערוץ צדדי בערך 30 דקות ומתחילים לרדת למטה לנחל. פוגשים בדרך ארגנטינאי חמוד שבעבר בא לכאן לחפש זהב ועכשיו הוא גר כאן ויש לו צימרים ששינה בהם עולה 70 בוליביאן ללילה (35 שח). הוא טוען שזה המקום הכי יפה בכל האיזור ושהוא מכיר טוב הכל. אגב- הוא מצא גרם וחצי זהב על פי טענתו ואז הוא התייאש. משם ממשיכים לרדת לתוך הנחל.
נחל יפהפה. אין ספק. ערוץ מחורץ ומלא צמחייה יפה. מולינו נופל מפל ענק ושוצף (כמות מים של חצי בנייאס). חואן מוריד חולצה ונכנס לתוך המפל. ברגע הראשון אנחנו חושבים שהוא טיפש אבל שנייה אחרי זה הוא יוצא מהצד השני. אני נכנס אחריו ועובר בשלום. אחרינו כבר באים כולם. שנייה לפני שיורם עובר אני פונה לאורבך ואומר לו בצחוק שינסה לדמיין יד ואז ראש ואז מלא דם בבריכה... ואז יורם מושפרץ לתוך הבריכה דרך המפל ממש כמו ככי באסלה ... אם זה לא היה מלחיץ- אז זה יכל להיות ממש ממש מצחיק. יורם הצליח להחלץ בשלום מהבריכה ולא חטף שום מכה רצינית אבל אין ספק שזה יכל להגמר אחרת. אנחנו מבינים עם מי יש לנו עסק כאן... מכאן ועד סוף הקניון אנחנו הולכים אחרי הקופיף חואן בדרך באמת לא פשוטה. אבל אין דרך חזרה... קפיצות מעל מפלים והסחפות בזרם. בקיצור- בלאגן. איכשהו אנחנו יוצאים בסוף מהנקיק שלמים ובריאים וחוזרים לרפסודה. שם מקימים את המאהל.
ערב שבת היום. חואן הולך עם שני חברה לקנות תרנגולים לכבוד שבת.
הם חוזרים עם 2 תרנגולים גדולים, אלכהול ושתייה. עושים קידוש. חואן וחוזה בנו מתקן לצלייה של העופות מעל האש- משהו מרשים ביותר והנה אנחנו יושבים לסעודת שבת הגונה. העוף יצא גם הוא על הכיפאק! בהזדמנות זו אגב- אנחנו משמיעים לחואן וחוזה את השיר של חואן וחוזה -שני מקסיקנים של הרב מאיר... האווירה מדהימה. כיף.
חואן מדגיש לכולם שאם משהו לא אוכל את העור של העוף- שיביא לו.
וכאן יש להוסיף אנקדוטה חשובה:
בלה פז או בערי הבוליביאנים השונות- לא כדאי לאכול את העור. לה פז למשל- זה ממש קוסטה ריקה לעופות סטלנים- שם הם משתזפים להם בשמש להנאתם לכל אורך השעות החמות. הצ'ולות שמוכרות את העופות ברחוב מקפידות מאוד לפרוש אותם כך שאף חלק לא יהיה בצל (שאף חלק לא יהיה מקופח) וכך אתה מוצא את עצמך קונה עוף שזוף כהוגן ולתהות האם אי פעם תצא בריא מהארוחה הזו. פשוט קוסטה ריקה לעופות ..... כאן, בקורויקו, זה שונה- העוף טרי ובריא וזה למה חואן מדגיש שהוא רוצה לאכול את העור.
זה מוזר כי אצלינו זה בעצם זבל. אשכרה זבל- אצלו זה מעדן!
מאוחר אנחנו פורשים לישון עם בטן דשנה כראוי לכבוד שבת...
למחרת- שבת. יום רגוע הפלגה של חצי שעה, טיולון של שעתיים לתצפית נחמדה על האיזור. עוד הפלגה של חצי שעה והגענו לקמפינג. (האמת שזה יום די מבוזבז- תירוץ של שאול להכניס יום נוסף לטיול שתכלס- ארבעה או חמישה ימים מספיק. יאללה כפרה- מה זה משנה באמת? יפה כאן...)
הקמפינג של היום מרשים ביותר. זה נמצא באמצע נקיק יפהפה של הקורויקו. מן מפרץ פסטורלי שאליו נשפך נחל קטן בסדרה של מפלים ובריכות עם צמחייה צפופה ויפה. בקיצור- גן עדן. לא היה אכפת לי להשאר כאן שבוע! מ-ד-ה-י-ם!
למחרת אנחנו מקדישים את כל היום לטיול בערוץ הצדדי שנשפך כאן לקורויקו. מדובר ביום היפה ביותר מתוך ששת הימים. נכנסים לערוץ מחורץ מאוד שהשבילים בו נפרצו על ידי חואן בעצמו. קטעים מסויימים מחייבים ירידה בחבל או קפיצות לבריכות. בהמשך חואן פותח אפילו המשך לדרך הקיימת עם המנצטה ומגלים שני מפלים יפהפיים בגובה 60 מטר! יום קסום.
בהמשך אני חושב לעצמי שתכלס- מדהים כאן. זוהי בוליביה במאקרו- מקרוב. אבל אי אפשר באמת להכיר את בוליביה מקרוב. אני אצטרך לזה את כל החיים! זה נחמד לראות פעם אחת אבל אם אני באמת רוצה לראות- אז בטרקים רואים, מלמעלה רואים... אם זו הייתה הארץ שלי- הייתי יורד בכל נקיק כזה וחוקר אותו עד הסוף. אבל כאן אני רוצה להתרשם. ולהתרשם- זה יותר מלמעלה... זו התחושה שלי.
אנחנו יורדים לקמפינג בסדרה של שלוש קפיצות בגובה 10 מטר ליד מפלים יפהפיים לתוך ברכות עמוקות וצלולות. אין אפס- גן עדן עלי אדמות. מגיעים בארבע וחצי לקמפ עייפים ומרוצים. מרק טוב. פסטה אפריקנית עוד יותר טובה שחואן מפנק ושוב אנחנו יושבים סביב המדורה באמצע הגונגלים. חצי ירח מקשט את השמיים ושולח קרניים לבנות בין העצים אלינו- מה צריך יותר? רק אשה טובה. זהו.
ביום האחרון של השייט יש אוירת יום שישי בצבא. מסדרים לקראת יציאה ומשהו מזכיר קצת לחץ בית. לא יודע למה אבל כולם הרגישו את זה. אולי החברה היו לחוצים קצת להגיע לרורהנבקה ... בכולאופן, חואן הכין פנקיקים מעולים ואחרי הכל יצאנו רק בעשר וחצי. שייט של שלוש שעות וחצי כשבאמצע עצרנו פעמיים- פעם אחת כי החברה על האבובים נתקעו במערבולת ופעם נוספת כי אשר שכח את המצלמה שלו בעצירה הקודמת... ארוחת צהרים אכלנו פסטה אפריקאית שחואן הכין כבר בבוקר. את הארוחה אכלנו על הרפסודה כי לא היה זמן לעצור.
הגענו לגשר של קרנבי באיזור 14. פירקנו את הרפסודה והתארגנו בזריזות. אכלנו צהרים בחתוליה שחואן מכיר את הסניורה. משם החברה המשיכו לרורה, אני וחואן פנינו לכיוון הבית שלו.
כאן מתחיל להיות מעניין מאוד כי אני אשכרה הולך להכנס לחיים אוטנתיים בכפר קטן כאורח ממש ולא כתייר... חואן גר בכפר קטן בערך 40 דקות דרום מערב מקרנבי בשם אלקוצ'ה. אנחנו צריכים לתפוס איזה גיפ שנוסע לשם. זה דרך גיפים. אנחנו מחכים בפאתי קרנבי ונראה כאילו אנחנו הולכים לחכות הרבה. הפרט הזה לא מענין את חואן- יש לו את כל החיים והוא לא ממהר לאף מקום. נראה שהקצב של החיים כאן שונה בתכלית מהקצב המוכר לי. חואן נכנס לחנות קטנה לצלצל להורים רגע. מסתבר שההורים של חואן בקרנבי וזה מסדר לנו טרמפ (אין להם רכב משלהם אבל יש להם טרמפ עם משהו ואנחנו נצטרף). אנחנו יושבים על הרחוב ושותים צ'יצה (משקה טעים וקרוקר על בסיס תירס) ומחכים. אמא של חואן- רוסה ואבא שלו (לא זוכר) מצטרפים אלינו תוך איזה עשרים דקות ואנחנו מחכים יחד.
אני מזמין עוד צ'יצה ושותה להנאתי, מביט סביבי בחיים הכלכך שונים. השירותים שהסניורה בחנות מפנה אותי אליהם נעשים חוויה בפני עצמם- הם בנויים בחצר של אחורי כמה בתים. בול פגיעה כמובן. בחצר משתובבות להן מספר ילדות קטנות וצ'ולה אחת מכבסת בגדים. אם זה היה נעים לי- הייתי יכול להסתכל עליהם שעות. אני חוזר לרחוב למשפחת חואן ומחכים לטרמפ. חצי שעה נוספת ורכב חבוט אוסף אותנו. בדרך הוא עוד מעמיס כמה שקי אוכל לחזירים. מגיעים לאלקוצ'ה באיזור 17. שם חוצים -עם הרכב- מגרש כדורגל שבו משחקים כ20 ילדים ופורקים את השקים בצידו השני. אחכ ממשיכים לבית של חואן.
בחצר הפנימית של הבית יש להם מלא חיות- אווזים, שני כלבים (חמודים דווקא), שלושה חתולים, ארנבות ובטח יש עוד שלא ראיתי. עץ פומלות שזכה לתשומת לב מרובה ממני גם גדל לו שם.
חואן אומר שהחברה שלו ירדו לנהר לדוג ואנחנו מתארגנים לרדת גם. בדרך אנחנו מברכים לשלום בלבביות כמה צולות שיושבות בפינה, את בעלי החנויות הקטנות ואת כל מי שאנחנו פוגשים ברחוב. זה כפר קטן וכולם מכירים את כולם.
בנהר אנחנו פוגשים שני חברים של חואן שלשאלתי במה הם עובדים הם עונים שהם מחפשים זהב. מה שלאמיתו של דבר נראה לי כ"לא עושים כלום". לשאלתי אם הם אוהבים לדוג הם עונים שכשאין מה לעשות אז כן. מה שמוביל אותי לחשוב עוד יותר על כך שהם פשוט לא עושים כלום, כי לחפש זהב אפשר כל הזמן... בנתיים הלילה יורד ואנחנו יושבים ומדברים שלושתינו לאור הירח הכמעט מלא וממש סבבה לי. כיף. מרגיש שנכנסתי לרגע לחיים בפלנטה אחרת...
בחכתינו לא עולה כלום ואנחנו מקפלים בחזרה לכפר. נפרדים לשלום מחברים של חואן ומגיעים הביתה. מקלחת קצרה ואנחנו בדרך לאכול. חואן לא אוכל בבית- יש לאמא שלו "מסעדונת" בכפר (יותר נכון חתולייה זולה מאוד). בכולאופן אנחנו פונים לאכול שם. כבר מאוחר והמסעדה סגורה. רוסה השאירה לנו אורז, סלט ושני חתיכות בשר. אוכלים בכיף. קפה עם חלב ואנחנו יוצאים. עכשיו הולכים לדודה של חואן שגרה ממול למסעדה. היא יושבת עם חברה מקרנבי. היא מתלהבת לראות אותי ומיד אנחנו מתישבים והיא פותחת בירות. השעה בערך 20.30 ואנחנו יושבים ושותים ושותים וצוחקים ויושבים ורוקדים ותופסים ראש. ואין לי מושג כמה שתיתי שם אבל הייתי מסטול ממש בסוף הערב... אני רקדתי עם דודה של חואן והוא עם חברה שלה לצלילי מוזיקה טובה באמת. ואז שוב מתיישבים ושותים וכו וכו. הערב נגמר איפשהו באיזור 2 בלילה. היה אדירררר! כמובן שנרדמנו שנינו אצל הדודה בבית כי היינו מסטולים וכח לחזור לא היה...
בבוקר אני מתעורר לפני חואן ומיד מוזמן לאכול במסעדה עם משפחתו בלעדיו. אני יושב עם אמא צ'ולה ואבא ואח שלו ואוכלים אורז סלט ובשר על הבוקר. נו. בסדר. אמא מדברת איתי מלא ואני מבין 50 אחוז ובכלזאת אנחנו מצליחים לנהל שיחת ידידים ארוכה על החיים בארץ ובבוליביה. אני מתחיל לחשוב שהבוליביאנים הם כן נחמדים רק שצריך להגיע בתור אורח ולא בתור זר...
אחרי הארוחה, אני הולך לבית של חואן. בא לי לכתוב קצת. לשבת בכיכר ולכתוב. אני נתקע איזה זמן בחצר כשאני סוחט לי מיץ פומלות נהדר ואחריו נאבק בקוקוס עקשן- קודם להוריד אותו מהעץ ואחכ לפצח אותו (גילוי- לקוקוס יש שני קליפות. יש קליפה ענקית ירוקה מסביב לחומה הקשה...). מיץ קוקוס טעים ואני בדרך לכיכר עם יומני היקר. יושב בספסל רעוע מסביבי צחוק ילדים וכפר כמנהגו נוהג. אוכל חתיכות קוקוס להנאתי וכותב... מסביב הכל הרים ירוקים עם עצים מעצים שונים שאינני מכיר. למטה זורם נהר ענק שאתמול ניסינו לדוג בו. באמת שחלום כאן. חלום. אם זה לא חלום אז מה כן? רק אשה טובה- זה כל מה שחסר...
אחר כך אני יוצא עם חואן לטיול מסביב לכפר עם אבובים. לפני שאנחנו יוצאים מהכפר הוא עוצר באיזה בית קטן וקונה מהסניורה שק גומי שזה בעצם הגירסא הישנה והבטוחה לשקית אטימה וזה משמש את חואן גם בתור אבוב. אנחנו חוצים את הנהר ומגיעים לשפך של ריו זונגו. שאול אוהב לקרוא לו ריו ורדה- בטח כי הוא פוחד שסוכנויות אחרות ישמעו על זה ויוציאו גם הם טיולים לשם. יש לו פרנויות לא ברורות לפעמים. מריו ורדה אנחנו עושים אבובים בערך שלוש קמ ויורדים בגדה המערבית של הנהר הגדול (מצדו השני של הכפר). שם גרים להם בנחת כמה משפחות בתוך סבך הגונגלים. כל פעם שהם רוצים לצאת ולבוא הם צריכים לחצות את הנהר, והנהר ענק. גדלים שם להנאתם בננות לרוב, קקאו, קוקוס, לימה (פרי הדר שלא הכרתי- מתוק), ואנחנו מתקדמים ואוכלים תוך כדי. מידי פעם חואן עוצר אותי ומסמן להיות בשקט ואז מראה לי איזה סוג של חייה או ציפור.
בסופו של יום אנחנו חוזרים לנהר וחוצים אותו בחזרה. ארוחת צהרים מאוחרת במסעדה ואנחנו מתחילים לקפל את הדברים לקראת החזרה ללה פז.
א.ע. אני נפרד לשלום ממכרי בכפר- משפחת חואן ואנחנו נוסעים לקרנוי.
בקרנוי מניחים את התיקים בבית של חבר של חואן ("חבר כמו אח"), לוקחים גיטרה, ויוצאים לשוטט בעיר. יש לנו כמה שעות עד שאנחנו צריכים לצאת ללה פז- למה לא? אני מסתובב עם חואן, מידי פעם הוא פוגש חבר, אנחנו גם מנגנים קצת בכיכר המרכזית (משהו נתן לחואן 2 בוליביאן אפילו!), שם מקרינים איזה סרט הוליוודי בחוצות הכיכר וכל זקני העיירה שם, יושבים ושותים שייק פפאייה ונהנים לנו. אני אשכרה מרגיש כמו איזה מתבגר שמסתובב במרכז העיר ומחפש מה לעשות.
ב23 אנחנו לוקחים מונית ללה פז וב4 נשפכים לישון אצל שאול בבית עד חמש ורבע. מחכים לנו עכשיו 9 ימים של טיול מפלצוקו לאפולו

ווינה פוטוסי


מקורדיירה ריאל חזרנו ללה פז. החלטתי שאני הולך לנסות עכשיו את הווילד רובר (הוסטל). מאז שהגעתי ללה פז לא עזבתי לרגע את ההוסטלים הישראלים. היה בא לי לנסות משהו אחר. אולי יהיה לי כיף מי יודע?
הווילד רובר והלוקי הם 2 הוסטלים טיפה מרוחקים מהמרכז. יותר אהבתי את הווילד רובר מהפעמים הקודמות שהייתי במסיבות שם. זה "הוסטל מסיבה" במלוא מובן המילה ויש לו סטייל גבוה (הוא גם עולה פי 2). יש דאנס באר בתוך ההוסטל. כל השירותים האפשריים קיימים בתוך ההוסטל עצמו (כביסה, אוכל, אינטרנט ואפילו פירסינג וקעקועים). התוודעתי לאנשים (והמון) שבאו ללה פז לשבועיים ולא יצאו מההוסטל בכלל. הכל פשוט קיים שם. קשה לי להבין מה הם בדיוק באו לחפש בבוליביה. בסופו של דבר מה שקיים בהוסטל לא מייצג את בוליביה בשיט. זה פשוט פינת אירופה בתוך לה פז. אבל שיערב להם- אם זה מה שהם אוהבים- שיהנו.
בקיצור- הגעתי לווילד רובר ונרשמתי ל3 לילות. אני צריך לנוח. כל לילה מסיבות עד 2 בלילה. ישנים עד מאוחר ומעבירים את הזמן עד הלילה הבא. האווירה באוויר של ההוסטל פשוט ג-ס-ה. במלוא מובן המילה. וזה אומר נגיד שאי אפשר לבוא ולדבר עם בחורה בנחמדות. כי כשאתה ניגש אליה מבחינתה יש לך מטרה אחת והיא (למי שלא הבין) להביא אותה למיטה שלך הלילה. החדרים הם של 6 מיטות לכל הפחות וזה אומר (כן) שלא אכפת לאף אחד (כמעט) לעשות אהבה בדורמהאווס. וזה אומר שאתה יכול להכנס למיטה ב2 בלילה ובמקום 6 אנשים בחדר יש איזה 10... משעה אחת בלילה קשה למצוא מקום פרטי ושקט שלא נתפס כבר על ידי זוג (שהכירו באותו ערב). הבנות בהוסטל נעשות מטרות לגברים המיוחמים ורק חסר שישימו מספרים על הראש. בקיצור- הבנתם במה מדובר.
אז בסדום ועמורה הזה הייתי 3 לילות. כן. יותר נכון לומר- שרדתי 3 לילות. כי אם למשהו היה ספק- אז אני יבהיר אותו. היה שם חרא. עשה לי רע בלב. פשוט רע. ושלא תבינו לא נכון- אני אוהב לשתות ולרקוד ולפעמים בא לי בטוב ממש מסיבה. אבל שם- זה היה מוגזם. אני לא כזה. זה לא החיים שלי. זה יכול להיות טוב כחוויונת מהצד. לא יותר מזה. קשה לי לראות בחורה בתור חתיכת בשר עם מספר על הראש. וזה בדיוק מה שהבחורות שם שוות. כנראה שהם גם אוהבות את זה אחרת היו מחפשות להם הוסטל אחר...
טוב. אני יעזוב את חווית שלושת הימים בסדום ואמשיך בסקירת המשך ה-ט-י-ו-ל. (אם זה מענין משהו אני יכול להמשיך לפרט בנפרד :))...
חזרתי ללה פז ביום חמישי מהטרק והחלטתי שהדבר הבא שאני יעשה זה הווינה פוטוסי. הר בגובה 6088 מטר בקורדיירה ריאל. אני כבר חודש בבוליביה ומאוקלם היטב לגבהים. אני מאוד מקווה שאצליח. לקחתי כדורי גובה ליתר בטחון אם אני ארגיש צורך.
בעקרון יש לי את כל הציוד שאני צריך כדי לטפס את ההר לבד. חבל לשלם 1000 בוליביאן לסוכנות. שכרתי רק גרזן קרח ונעלי פלסטיק שלא היו לי (בדיעבד זה היה מיותר כי יכולתי תכלס לטפס עם הסקרפה שלי אבל לא נורא). הלכתי לסוכנות כדי לארגן לי את ההגעה להר הלוך וחזור. רק נסיעה. הם רוצים 10 דולר לכל כיוון. יאללה. סגרתי את כל הקצוות, אוכל, נסיעה, ציוד... למחרת שילמתי לווילד רובר 286 בוליביאן וברחתי משם. לא נראה לי שאציג שם את כף רגלי שוב.
הגעתי לווינה פוטוסי בשעה 10 בערך. הרפוחיו למטה בגובה 4600. אני אטפס לרפוחיו העליונה ושם אשן. היא אמורה להיות ב5100 בערך. אני עם תיק כבד. אוהל, בנזיניה, אוכל, הכל. במהלך הטיפוס אני פוגש זוג אירופאים שמטפסים עם ציוד סקי. מחר בבוקר הם רוצים לעלות ולרדת בסקי. הגבר בן 70 בערך. עונה לחלוטין להגדרה "משוגע". איתו נמצאת בחורה בערך בת שלושים. לולא הייתי שומע אותו במה אוזני קורא לה "my girlfriend" הייתי חותם שהיא הבת שלו. מסתבר שהם חברים. עושים חיים ביחד והאהבה בניהם פורחת. ברפוחיו אני מבין שקיימת רפוחיו יותר למעלה. ב5350. רק שהיא פרטית. מה זה משנה? אני גם ככה עם אוהל. ברפוחיו אני רק מתכוון להשאיר את התיק מחר כשאני אטפס. המחיר לשינה ברפוחיו הוא 70 בוליביאן. ברור שאני אשן באוהל. זו תהיה גם חוויה יחודית. פעם ראשונה שאני אקים אוהל על השלג!
אני ממשיך לרפוחיו העליונה ומחפש מקום טוב לאוהל. טיפה למעלה אני מוצא אוכף טוב ושם אני מתמקם. החוויה מדהימה אותי. הנוף משם משגע. אני ב5400 בערך. הכי גבוה שאי פעם ישנתי...
אני מחמם 4 ליטר שלג בשביל הטיפוס מחר. מבשל פסטה טובה, מדבר עם המדריך שנמצא ברפוחיו על להשאיר את התיק שם מחר. אני אצטרך לשלם 30 בוליביאן. אין ברירה, אי אפשר להשאיר ככה את הציוד, הוא יגנב. אני עושה חישוב מהיר של כמה יצא לי סהכ הטיפוס - 235 בוליביאן. נשמע סביר לגמרי.
ב12.40 בלילה אני מתעורר (יום שני בשבוע), לובש כל מה שיש לי- גופיה טרמית, מיקרו פליז, מעיל פוך, מעיל גורטקס, גדקס, מכנס טיולים, מכנס נגד גשם, חם צואר, כובע גרב, 2 זוגות גרביים, כפפות סקי. זהו. בחוץ בערך מינוס עשר. ולמעלה עוד יהיה קר יותר. סנדביץ קטן וכמה עוגיות ואני מקפל את האוהל המזרון והשקש, שם אותם ברפוחיו ובערך ברבע לשתיים אני מתחיל לטפס.
ב6.20 זריחה. יש לי בערך 4 שעות.
הטיפוס לא קשה במיוחד. הקור באצבעות של הרגליים הוא הדבר המציק העיקרי.
כאן אני רוצה לעצור לרגע ולהבהיר- טיפוס הרים זה חרא! לא כיף לקום מוקדם וללכת בקור דובים הזה. לכל אורך הדרך אתה מנסה להסביר לעצמך על מה ולמה אתה עושה את מה שאתה עושה. שום נסיון לתת לעצמך תשובה - אינו משכנע. התשובה היחידה שתהיה תתקבל בפסגה כשתראה את הנוף. בזמן הטיפוס- גם הפסגה לא נראית משכנעת וכל המסע הזה נראה כתהליך מזוכיזם אכזרי לא ברור. אבל אתה ממשיך. למה? אין תשובה. אתה פשוט הולך. תעלומה.
לפסגה אני מגיע בערך ב6 וממתין לזריחה. הסכין האחרונה שלפני הפסגה גורמת לי לשאול את עצמי למה לעזאזל אני עולה את זה לבד ולמה החיים שלי לא חשובים לי מספיק... בכולאופן אני מגיע בשלום ומתיישב. אוכל קצת עוגיות ועוד סנדוויץ ומביט בנוף. נוף מדהים. אין מילים. אבל משהו בי כבר נהיה אדיש. כמעט חצי שנה כבר! כנראה שאני יכול להשחק. בהתחלה זה היה נראה שאני לא אצליח להגיע למצב הזה. והנה זה בא. אני חושב שזה קצת משמח. הנה אני מגיע למיצוי כלשהו...
אני נשאר שעתיים וחצי על הפסגה ויורד אחרון. יפה כאן אחרי הכל. היה שווה.
הירידה מאוד מהירה והכל חדש. בהלוך היה חושך ולא ראיתי כלום. עכשיו אפשר לראות הכל וזה מטורף. יש כאן עשרות מערות קרח שגורמות לי לתהות למה לעזאזל שאול לא מוציא לכאן טרקים של מערות קרח. זה כלכך קרוב ללה פז! בדיעבד אני מבין שאם הוא יעשה את זה כל הסוכנויות יעתיקו גם. אז הוא מוותר.
למטה אני מבשל ארוחת צהרים מהירה ועולה על המיני ואן ללה פז. ב14 אני כבר בלה פז. אני נכנס לסולריו. הוסטל נחמד וזול מאוד. משם אני הולך לשאול ומעביר את הזמן עד הערב. ארוחת ערב במסעדה זולה ואני נשפך לישון.
למחרת אני מעביר את רוב היום אצל שאול כשאני מתלבט ממש אם לצאת לטרק נוסף באיזור היאמפו (הר גבוה במערב קורדיירה ריאל) או לרדת לאיזה שייט נהרות על רבסודה. יש קבוצה של חברה טובים שיוצאים מחר לריו קורויקו. ההתלבטות באמת קשה...
בערב אני אוכל פיצה ב"פיצה גלאדיס" הישראלית יחד עם עוד איזה שמונה ישראלים. פוגש דתלשית מאלון שבות ששמעה עלי מאיפשהו ודברה איתי דרך הפייסבוק. היה נחמד ובסופו של ערב אני שוב נשפך לישון כשאני לא סגור בדיוק אם אני יוצא למחרת לשייט או מחרתיים ליאמפו.
בעשרה לשמונה בבוקר אני מחליט שבא לי שייט. אני אורז ברגע הכל, עושה צ'ק אווט וטס לשאול. ב7 החברה כבר היו אמורים להיות אצלו. אני מספיק להגיע בזמן ומבהיר לשאול שאני יוצא עכשיו לריו קורויקו. הוא אוהב אותי ומכניס אותי ברגע האחרון (למרות שאנחנו כבר 10 אנשים ואי אפשר יותר מ9). הוא נותן לי הנחה הגונה בלי שאני מבקש והנה אני בפנים. יום רביעי.
עכשיו מחכים לי שישה ימי שייט מעניינים עם 8 חברה טובים (שניים מהם מהיחידה). השייט זה משהו חדש שעוד לא עשיתי בטיול ואני מקווה שאני הולך להנות מזה

יום שישי, 12 באפריל 2013

לה פז. מנוחה. קורדיירה ריאל

יושב עכשיו באוטובוס חבוט. בדרך חזרה מחמישה ימי טרק מעניינים ביותר. מרגיש בשנות ה60. האוטובוס הכי גרוע שראיתי. לולא הייתי יודע שהמדובר באוטובוס סביר להניח שהייתי מחשיב אותו לערמת זבל מתכתי שהבדואים בנגב היו יכולים למצוא בה עניין... מוצא כמה דקות בין טלטול לטלטול לרשום את הקורות של 8 הימים האחרונים מאז חזרתי מסיירה נבדה...
מסיירה נבדה חזרתי מפורק לחלוטין. 9 ימים בשטח ולבסוף נסיעת לילה קשה ביותר. רציתי בעקרון לעבור הוסטל אבל פשוט לא היה לי כח- סגרתי שוב בג'וניור הישראלי. ידעתי שאני צריך עכשיו לנוח כהוגן לפני שיהיה לי כח למשהו. גם מזג האוויר היה בינוני מינוס וגרם להמאסות של הטרקים. בכולאופן- היה יום חמישי, נרשמתי לארוחת שבת למחרת בבית חבד. עשיתי כביסה ומקלחת, קניתי סוללות למצלמה וקצת ישנתי. בערב הלכתי למסיבה בוליביאנית טהורה. לא היה שם אפילו לבן אחד.
בגלל שזה יום חמישי- אין הרבה אנשים- אבל עדין היה חזק ביותר. ריקודים עם בנות בוליביה המשחרות לגבר הלבן. הייתי הפוך - גם מהבירה שקניתי וגם מעוד כמה דברים שדחפו לי לפה ככה בין לבין...
אמרתי לעצמי שלמחרת- יום שישי אני אגיע שוב ובטח יהיה יותר מעניין.
התעוררתי למחרת מאוד מאוחר. סיבוב קצר אצל שאול- מסתמן טרק באיזור קורדיירה ריאל. מתחיל באיזור הקונדורירי ומסתיים ליד הווארוואני. שני הרים נחמדים.  אבל אני אצא אליו רק ביום ראשון כי אני רוצה יום מנוחה נוסף.
ערב שבת בבית חבד כמו שצריך. תפילה ארוחה ושירים. משם אני חוזר לאותו מקום של אתמול. הפעם זה באמת נראה אחרת. להקה מפורסמת מובילה את המסיבה. המקום מפוצץ עד אפס מקום. מסתבר שהם ממש מפורסמים. שוב אני הלבן היחיד, והפעם הפרט הזה משמעותי הרבה יותר! אני מקבל בלי סוף הזמנות לבירה ולשאר מיני משקים מעניינים. רוקד מלא. מבסוט. ככה אני חווה בוליביה באמת. מספיק גם להכיר את הסאונדר של הלהקה שבא לשבת רגע עם חבורת צעירים שישבתי איתם. כשהלהקה לוקחת פוס לרגע- כל, אבל כ-ל, הבחורות באות לקבל חתימה... בסוף המסיבה יושבות מחוץ למועדון צ'ולות עם דוכני רחוב ומוכרות אוכל למי שיש מאנץ...
למחרת אני קם מאוחר שוב והולך לשאול לסגור את הטרק למחר. לקחת מפות והמלצות וכו'. אצל שאול אני פוגש את גל. בחור ישראלי שגר במשגב- היה מפקד של חנניה בקורס קצינים! את הפרט הזה אנחנו נצליב רק יומיים אחרי זה- בטרק, על איזו תצפית מדהימה... לא רק שהוא היה מפקד שלו- הוא דיבר איתו המון ומעריך אותו מאוד. איזה עולם קטן.
אני וגל מחליטים לצאת יחד לטרק. שנינו בראש דומה. שאול מעוניין להוציא איתנו לטרק מדריך שלו. סוג של לחקור את השטח ולהוציא שם טרקים בעתיד. מה אכפת לנו? המדריכים שלו על הכיפאק! הוא מצמיד לנו את קלי. בחור חביב בן 31. אני וגל קופצים לצהרים במסעדה סינית טובה וחוזרים שוב לשאול לסגור קצוות. שם אנחנו פוגשים את עמית ועומר שגם משדרים באותו ראש ובעניין של הטרק. עמית גר באלונים ועומר ביונתן שבגולן. מהר מאוד הם מחליטים להצטרף ואנחנו כבר חמישה! מצלמים מפה. סוגרים כמויות של אוכל ונפרדים לשלום. נפגש מחר ב6.30 אצל שאול- הוא מזמין לנו מונית. זה יעלה בערך 50 שקל כל אחד אבל זה משתלם, היא תכניס אותנו לשטח עמוק ונחסוך המון קילומטרים.
בערב מצטרף גם אודי. בחור שהיה איתי בבה"ד 1.
אני רוצה להסב את תשומת הלב לעובדה שאני כבר מעל 5 חודשים ביבשת. מטייל לבד. לא מוצא ישראלי אחד שבא לי לטייל איתו. והנה ברגע- מצאתי ארבעה...
בערב אני עוד יוצא ללוקי. באר תיירים חמוד. יושב עם בחורה שעושה מילואים בפלוגה של יואל. היא שמעה שאני כאן ממנו- והנה יצא לנו להפגש...
6.30 בבוקר יום ראשון אצל שאול.. אני אחרי שעתיים שינה כי ממש היה בא לי להשאר לרקוד... שאול מתפנה אלינו רק באיזור 7 פלוס ואז אנחנו עושים ארגונים אחרונים ויוצאים.
המונית מורידה אותנו ממש מול הקונדורירי. גם הוואינה פוטוסי נראה מכאן בבירור.
דבר ראשון שאנחנו עושים לפי בקשת שאול הוא לקבור את החתול שלו. במעמד מכובד ובהצדעה אנחנו טומנים את החתול תחת גל אבנים קטן ונפרדים ממנו לשלום. יהי זכרו ברוך.
משם עליה לאוכף עם נוף מדהים. ירידה ללגונה יפה. צהרים. גשם מתחיל. ממשיכים.עוד פאס. עוד לגונה. כאן נישן. האוירה בטיול מעולה. כולנו בראש דומה. קלי המדריך גם על הכיפאק. בזמן שעומר ועמית יורדים לדוג עם חכה שעומר הביא- קלי מביא עצים למדורה. הגובה עכשיו הוא 4800. אין צמחייה בגובה הזה ואין לי מושג מאיפה הוא הביא! פסטה ברוטב עגבניות ואנחנו מדליקים מדורה לתפארת. שרים שירי ארץ בליווי מפוחית של גל. מדהים. בדיוק כמו שאני אוהב. געגועים ללילה ישראלי בנגב האהוב.
למחרת משאירים את האוהלים ועולים גבוה לקו הרכס של קורדיירה ריאל. חוצים קרחון ומגיעים לתצפית מדהימה על הקונדורירי ואגם טיטיקקה. יורדים בחזרה. צהרים. מעמיסים ציוד ועוברים לערוץ המקביל ממערב. בדרך עולים לכיפה בודדה בגובה 5000 שממנה תצפית משוגעת על כל הרכס. רואים את היאמפו, אילימאני, פוטוסי וגם- את הסחמה. ההר הגבוה בבוליביה.
מגיעים למטה מאוחר יחסית. א.ע. ושינה. אני מוטש מאוד מהיום הזה. לא היה פשוט.
למחרת- היום השלישי לטרק מחכה לנו יום סולידי. לא מטורף. המון קמ עם תיק על הגב. מחייה של שלושה ערוצים. לא משהו יפה במיוחד. אנחנו מגיעים לקמפ בערוץ של הוואראווני שהוא הר מחודד ובולט בגובה 5500. ב17 הגענו לקמפ לאחר וויכוח עם קלי אם אנחנו אכן במקום שרצינו...
משהו זורק ככה סתם משהו לגבי לקנות כבש ולעשות איזה ארוחה טובה היום.. אני שואל את עומר אם הוא בקיא במלאכת השחיטה ושאר מרעין בישין. הבן אדם גר ביונתן ועובד שנים עם בקר. ע-ל-י הוא אומר. ובין רגע אנחנו באקסטזה למצוא כבש לקנייה. קלי עוצר מקומי על אופניים שיורד מההר ושואל אותו. הוא מציע לנו לבוא איתו לבית שלו ולקנות. זה רק 2 קמ מכאן הוא אומר ואני קלי גל ועומר בדרך אליו... בדרך אנחנו מזהים עדר כבשים ליד בית בודד. אנחנו נפרדים ממיודעינו על האופניים תוך כדי הסבר ששני קמ זה 2000 מטר ומקסימום 30 דקות הליכה והולכים לכיוון הבית. אין אפאחד. קלי יוצא לסיבוב וכעבור מספר דקות חוזר בליווי צ'ולה אוטנתית. המחיר הוא 150 בוליביאן. 75 שקל. מחיר של חצי סטייק במסעדה. פשוט לא יאמן. אנחנו בוחרים את גילוש - הכבש הכי חמוד בעדר ועכשיו יוצאים במסע חזרה למאהל כשגילוש רוכב על כתיפינו. החוויה תופסת אותנו חזק ואנחנו מבסוטים עד הגג! ב18 אנחנו במאהל וההכנות לארוחה מתחילות.
לפני שאנחנו נפרדים מגילוש בכאב אנחנו מצטלמים איתו כולם למזכרת.
עומר מגלה מיומנות רבה בכל הנוגע לשחיטה, להפשטה ולהתמצאות באיברים הפנימיים. בתפריט הערב יכלול אורז עם בשר כבש, צלעות כבש, לב כבש, ריאות כבש, כבד כבש וירך כבש... ארוחה שאף מסעדה לא תתבייש בה...
אני חייב לעצור רגע ולומר שלראשונה מזה 26 השנים שאני חי שאני מצליח להבין אנשים צמחוניים. הרגשתי ונדליסט קניבל הערב הזה- וזה עוד בלי לראות את השחיטה (שאגב בוצעה על ידי לדרמן). רק כשאתה משתכל בעניים הבוהות והחמודות של גילוש בזמן שהוא יושב לך על הכתפיים אתה יכול להבין עד כמה זה מצטייר נורא. לגדל בעל חיים בשביל לאכול אותו. לאן הגענו?
לא. שלא תבינו לא נכון. אני לא מתכוון להתחיל להיות צמחוני, רק לומר שאני ממש ממש מבין את מי שכן. וזה- תודות לגילוש שלנו שקיפח את חייו כדי שתכנס לראשי המחשבה הזו. זה הכל.
בכל אופן- הארוחה הייתה טעימה בטירוף ועוד נשאר למחר 2 רגליים... אנחנו עוד המשכנו לשבת ליד המדורה עד מאוחר ולשיר.
למחרת השארנו את המאהל עומד. עומר נשאר שם. עיקם את הברך ואנחנו עלינו במעלה הנחל עד לקרחון שלמרגלות הווארואני. אכלנו צהרים למרגלות הקרחון. עמית ואודי פורשים כאן. המצב שלנו באמת קשה. אנחנו אחרי שלושה ימים מטישים מאוד וזה מורגש היטב. התכנון היה להגיע עד האוכף שבקצה הקרחון אבל זה היה כבר מוגזם. מצאנו כמה מערות קרח נחמדות ועוד לגונה מגניבה בצבע אדום ואז ירדנו בחזרה.. בסוף היום הזה הייתי מרוסק. האווירה הייתה שמחר כבר נחזור ללה פז למרות שבתכנון היה לעלות בואדי נוסף.
בערב שוב אכלנו כהוגן בשר כבש וישבנו על מדורה של חרא של פרות (כל העצים שבנמצא נגמרו) זה דווקא דלק יופי!
למחרת התחלנו את הדרך חזרה. האמת שאני לא שלם עם זה בכלל. זה לא קורה הרבה שאני מוותר. זה קרה פעם אחת- בטיפוס על הלנין. אבל נו- יאללה. כבר כמה נופים אפשר לראות? זה ברור שההתלהבות שלי מהנופים בבוליביה קטנה כלכך בהשוואה לפטגוניה. נהייתי אדיש לכל זה. פשוט אדיש... היינו ערוכים בעקרון לשבעה ימים והנה אנחנו חוזרים- כמויות האוכל שאכלנו היו אסטרונומיות והעלינו הצעות לארוחות שיורידו כמה שיותר משקל. בבוקר למשל עשינו שקשוקה במקום חביתה כדי להפטר מעוד עגבניות ורסק. בצהרים בישלנו פסטה שהאמת יצאה כמו יציקת בצק תימנית ששום קובנה לא היה מתבייש בה. הרוטב לפחות יצא טעים...
היו לנו 13 קמ ללכת עד לכפר פינייאס. בשעה 15 כבר היינו על האוטובוס שעליו אני עכשיו שהוא כאמור- חוויה בפני עצמה.
הטיול היה מדהים. הנופים היו יפים אבל לא העיפו אותי. מה שכן היה חזק- זה ההרכב. היינו חמישה באותו ראש. היה כיף. היו מדורות. היו שירי ארץ. היה מושלם! לא קל למצוא כאן ישראלים שעוד מקשיבים לנעמי שמר, ועוד 4 במכה??