בחמש כבר העירו אותי אצל שאול כמה זאטוטים שהחליטו להתייצב לפני הזמן. הם כנראה ממש מנותקים מההוואי של שאול... בחמש וחצי כבר היה סימפוזיון ענק בסלון, כאילו כל הישראלים שמטיילים בדרום אמריקה חיכו עד היום ואז החליטו לצאת. יוצאים היום- סיירה נבדה, קרחון דרומי, קורדיירה ריאל ואנחנו. זה די הרבה אנשים וזה מאבד לחלוטין את הריכוז של שאול. ל-ח-ל-ו-ט-י-ן!. אי אפשר לדבר עם הבן אדם ואני עוד לא דיברתי איתו על הטרק בכלל... איכשהו בשעה 7 יצאנו לאל אלטו עם מפה שהצלחתי לחלץ ממנו.
אני לא יודע המון על המסלול. רק שאני הולך ליסוע כל היום לפלוצ'וקו שזה נסיעה מעיקה שכבר פעמיים עשיתי, אני הולך לישון שם באותו הוסטל שבו כבר ישנתי לפני שלושה שבועות - מחר אנחנו נשכור גיפ לנסיעה של שלוש שעות בערך לכפר נידח בטרוף ומשם נמשיך בהליכה של בערך 100 קמ עד אפולו.
טוב יאללה- האזור של פלצוקו סקרן אותי מאוד כבר אז רק שהייתי גמור מ9 ימים בסיירה נבדה אז רק עשיתי שם טיול יום. עכשיו זה הולך להיות אדיר!
אני לא יודע המון על המסלול. רק שאני הולך ליסוע כל היום לפלוצ'וקו שזה נסיעה מעיקה שכבר פעמיים עשיתי, אני הולך לישון שם באותו הוסטל שבו כבר ישנתי לפני שלושה שבועות - מחר אנחנו נשכור גיפ לנסיעה של שלוש שעות בערך לכפר נידח בטרוף ומשם נמשיך בהליכה של בערך 100 קמ עד אפולו.
טוב יאללה- האזור של פלצוקו סקרן אותי מאוד כבר אז רק שהייתי גמור מ9 ימים בסיירה נבדה אז רק עשיתי שם טיול יום. עכשיו זה הולך להיות אדיר!
ההרכב בטרק הוא- אנוכי, מור- מ.פ במודיעין שדה, ניר- היה איתי בבהד 1, אדם- בן 33 שמטייל כל החיים בערך ונועה- תל אביבית שהלכה ודעכה בטרק... (בסוף סיימה עם אינסוף עקיצות וחתכים ברגליים)
התכנון שלהם בעקרון הוא לקחת פרדות לשלושה ימים הראשונים בגלל המשקל.
באופן כללי אין שום בעייה לסחוב על הגב 8 ימים (כשיצאתי מאל צלטן- סחבתי 14 יום אוכל), אבל בהקשר של שאול - זה עלול להיות בעייה. שאול פרנואיד אוכלים, הוא צמחוני ויש לו סריטה עם ירקות. הוא מעמיס ים דברים מיותרים. וזה כבד רצח.
בכולאופן- פרדות זה יקר מאוד ואני בליבי מקווה מאוד שנוותר עליהם. אפשר לסנן בכיף איזה כמה קילויים מיותרים ולהעמיס עלינו הכל. נראה.
באופן כללי אין שום בעייה לסחוב על הגב 8 ימים (כשיצאתי מאל צלטן- סחבתי 14 יום אוכל), אבל בהקשר של שאול - זה עלול להיות בעייה. שאול פרנואיד אוכלים, הוא צמחוני ויש לו סריטה עם ירקות. הוא מעמיס ים דברים מיותרים. וזה כבד רצח.
בכולאופן- פרדות זה יקר מאוד ואני בליבי מקווה מאוד שנוותר עליהם. אפשר לסנן בכיף איזה כמה קילויים מיותרים ולהעמיס עלינו הכל. נראה.
הנסיעה לפלצוקו ארוכה מאוד. השמים בהירים ואני זוכה לראות את הדרך המדהימה. פעם שעברה היה ערפל כל הדרך ובחזור זה היה נסיעת לילה. עכשיו יכולנו לראות את קורדירה ריאל במלוא הדרה מזוית חדשה- מדהים. בהמשך- את כל רכס האפולובמבה. מטורף. אנחנו מגיעים לפלצוקו באיזור 18. נכנסים לאותו הוסטל שבו ישנתי - דה ז'ה וו.
סוגרים עם איזה מקומי מחר ב6 בבוקר גיפ לקיארה- כפר מרוחק 3 שעות נסיעה בכביש גרוע ממש. משם נתחיל 8 ימי הליכה עד אפולו.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון. השקמה בחמש ורבע והתארגנות.
הגיפ שלנו הוא טנדר ישן ואנחנו יושבים בארגז. הדרך מדהימה. אנחנו מתחילים בעלייה בערוץ עד פאס בגובה 5000. משם נוף מטורף על האפולובמבה מדרום.
האיזור מצוקי מאוד ומלא לגונות יפהפיות. ממשיכים לכיוון פאס נמוך יותר אבל גם מדהים. רואים הרבה קרחונים באיזור פרו שהם בעצם המשך רכס האפולובמבה מערבה. משם ירידה גדולה עד קיארה.
קיארה הוא כפר ללא חשמל בגובה 3750 מטר. זה הכפר הראשון בבוליביה ללא חשמל שאני מגיע אליו. ראיתי כבר אנשים שגרים מבודדים בהרים ללא חשמל- אבל כאן זה ממש קבוצה שמנהלת חיי חברה ככפר ועוד לא הגיע אליהם חשמל - זה מדהים אותי. ההשלכות של זה על כפר הם מטורפות - כולם מכבסים בנהר ופשוט חיים שם. ליסוע משם זה פרוצדורה רצינית. זיהיתי בכל הכפר רכב אחד בלבד. אין שם חנות. יש שם בקר וצאן ומגדלים שם כל מיני דברים- חיים כמו פעם ממש.
סוגרים עם איזה מקומי מחר ב6 בבוקר גיפ לקיארה- כפר מרוחק 3 שעות נסיעה בכביש גרוע ממש. משם נתחיל 8 ימי הליכה עד אפולו.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון. השקמה בחמש ורבע והתארגנות.
הגיפ שלנו הוא טנדר ישן ואנחנו יושבים בארגז. הדרך מדהימה. אנחנו מתחילים בעלייה בערוץ עד פאס בגובה 5000. משם נוף מטורף על האפולובמבה מדרום.
האיזור מצוקי מאוד ומלא לגונות יפהפיות. ממשיכים לכיוון פאס נמוך יותר אבל גם מדהים. רואים הרבה קרחונים באיזור פרו שהם בעצם המשך רכס האפולובמבה מערבה. משם ירידה גדולה עד קיארה.
קיארה הוא כפר ללא חשמל בגובה 3750 מטר. זה הכפר הראשון בבוליביה ללא חשמל שאני מגיע אליו. ראיתי כבר אנשים שגרים מבודדים בהרים ללא חשמל- אבל כאן זה ממש קבוצה שמנהלת חיי חברה ככפר ועוד לא הגיע אליהם חשמל - זה מדהים אותי. ההשלכות של זה על כפר הם מטורפות - כולם מכבסים בנהר ופשוט חיים שם. ליסוע משם זה פרוצדורה רצינית. זיהיתי בכל הכפר רכב אחד בלבד. אין שם חנות. יש שם בקר וצאן ומגדלים שם כל מיני דברים- חיים כמו פעם ממש.
בדרך לקיארה נתקלנו בגיפ ישן שקרטע בדרך. הם עצרו בצד וביקשו מהנהג שלנו לעלות איתנו גם (בשביל מה להם לבזבז שעתיים דלק עכשיו אם אפשר לתפוס טרמפ?). הנהג שלנו הסכים בשבילינו. עכשיו שתבינו- מדובר בעוד ארבעה אנשים, ילד, וימבה ציוד (בין הציוד היו 2 סלים של כדורסל- הווה אומר- פלטות עץ, ברזלים- הכל! הם בטח מתכננים לבנות מגרש בקיארה). לקח בערך חצי שעה לקשור את כל הציוד שלהם ואנחנו מצאנו את עצמינו עומדים במקום לשבת עם אפס מקום מאחורה ועם הרבה יותר סכנת חיים. הגיפ עכשיו כבד פצצות וקשורים אליו ברזלים שיכולים להתקע למשהו בראש באיזה סיבוב. אנחנו הרגשנו שעושים עלינו מערוף ואמרנו לנהגינו החביב שאם הם באים איתנו הם צריכים לשלם גם חלק מהמחיר.
המשכנו בנסיעה וכשהגענו לקיארה כמובן שהוא דרש את מלוא המחיר. חרא. הוא הסביר שהם גם ישלמו תוספת- עלאק ... חארות הכפריים האלה.
בישלנו ארוחת בוקר בפאתי המגרש שהם כבר התחילו לבנות שם וקיללנו את הבוליביאנים לכל אורך הארוחה. כמובן ששילמנו הכל- בסוף אנחנו עוד צריכים לשכור פרדות מהכפריים האלה...
המשכנו בנסיעה וכשהגענו לקיארה כמובן שהוא דרש את מלוא המחיר. חרא. הוא הסביר שהם גם ישלמו תוספת- עלאק ... חארות הכפריים האלה.
בישלנו ארוחת בוקר בפאתי המגרש שהם כבר התחילו לבנות שם וקיללנו את הבוליביאנים לכל אורך הארוחה. כמובן ששילמנו הכל- בסוף אנחנו עוד צריכים לשכור פרדות מהכפריים האלה...
המגרש הזה הוא פרוייקט עשור של הכפר- נראה כאילו כל הגברים בכפר עצרו מלכת ומתעסקים רק בזה. הילדים מסתכלים עכשיו איך מתבצעת הצביעה של הפס מסביב למגרש. זה אטרקצייה משוגעת בשבילם. נועה מציעה עוגיות לשלוש ילדות קטנות. כנראה שהרבה זמן הם לא ראו עוגיות כי הם מתנפלות על כל החבילה, וכשכמה ילדים נוספים מגיעים הם מחביאות את העוגיות מתחת לחולצה. אני יורד לנהר לשטוף את הכלים וכשאני חוזר אני קולט את הילדות מתחבאות מאחורי אבן גדולה בפאתי הכפר ואוכלות את העוגיות. הסיטואציה מצחיקה אותי קצת.
בהמשך מסתבר שפרדות יהיו רק מחר ואנחנו יכולים לחכות. אני פחות בעניין הזה ויותר בעניין של לסחוב הכל על הגב בניקוי הדברים המיותרים. מהר מאוד כולנו מסכימים שלא לחכות למחר ומתחילים לחלק את האוכל לתיקים. אנחנו נמצאים בבעייה עכשיו כי אנחנו ממש לא אוהבים את המקומיים כבר ולא בא לנו להשאיר להם כלום כאן! מה שגורם לנו להעמיס עוד ועוד ועוד ועוד אלף פעמים והתיקים כבדים פצצות!!!! אבל אנחנו נעולים לצאת אז כולם מרוצים. בסוף נשאר להם בכפר כמה דברים זעומים ומשעזבו רגלינו את הכפר עטו על השאריות כמה צולות וכמה זקנים מרוטים כמו נשרים על גופה מתה. שיחנקו!
בהמשך מסתבר שפרדות יהיו רק מחר ואנחנו יכולים לחכות. אני פחות בעניין הזה ויותר בעניין של לסחוב הכל על הגב בניקוי הדברים המיותרים. מהר מאוד כולנו מסכימים שלא לחכות למחר ומתחילים לחלק את האוכל לתיקים. אנחנו נמצאים בבעייה עכשיו כי אנחנו ממש לא אוהבים את המקומיים כבר ולא בא לנו להשאיר להם כלום כאן! מה שגורם לנו להעמיס עוד ועוד ועוד ועוד אלף פעמים והתיקים כבדים פצצות!!!! אבל אנחנו נעולים לצאת אז כולם מרוצים. בסוף נשאר להם בכפר כמה דברים זעומים ומשעזבו רגלינו את הכפר עטו על השאריות כמה צולות וכמה זקנים מרוטים כמו נשרים על גופה מתה. שיחנקו!
ועכשיו אני רוצה לפרט מה סחבתי. נשבע שהיה אפשר לחשוב בטעות שאני איזה פורטר או אפילו פירדה... אז ככה:
הציוד שלי- תיק דויטר (3.2 קג), שקש (1.8), מזרון מתנפח (0.4), אוהל (2), פקל בנזינייה מלא (3), פקל סירים (0.4), מצלמה (0.4), חצובה (0.6), מפה ענקית של שאול (0.2), גורטקס פנימית פוך (1.1), מקרו פליז (0.3), בגדים וגרביים להחלפה (1.3), פקל כלבו (פצל, לדרמן וכו'- (1.5)), ספר ויומן (0.4), פקל עזרה ראשונה (0.2), סנדלים (0.8).
האוכל שאני לקחתי- 8 חבילות עוגיות (4.8), בצל (3), אבוקדו (2), תבנית ביצים (1.5), שמן (1), רוטב עגבניות (0.5), רוטב חריף (0.3), אבקת חלב (1).
סהכ 31 קילו- פרדה אגב, סוחבת 30...
הציוד שלי- תיק דויטר (3.2 קג), שקש (1.8), מזרון מתנפח (0.4), אוהל (2), פקל בנזינייה מלא (3), פקל סירים (0.4), מצלמה (0.4), חצובה (0.6), מפה ענקית של שאול (0.2), גורטקס פנימית פוך (1.1), מקרו פליז (0.3), בגדים וגרביים להחלפה (1.3), פקל כלבו (פצל, לדרמן וכו'- (1.5)), ספר ויומן (0.4), פקל עזרה ראשונה (0.2), סנדלים (0.8).
האוכל שאני לקחתי- 8 חבילות עוגיות (4.8), בצל (3), אבוקדו (2), תבנית ביצים (1.5), שמן (1), רוטב עגבניות (0.5), רוטב חריף (0.3), אבקת חלב (1).
סהכ 31 קילו- פרדה אגב, סוחבת 30...
מקיארה ירדנו כבדים מאוד לכיוון כפרונציק נוסף- אליו אפילו אין דרך גיפים... אתם מבינים כמה אוטנתי זה! בערוץ למטה אכלנו צהרים. משם שעתיים נוספות הביאו אותנו למפלונציק נחמד ששם כמעט הקיש אותי נחש שחואן בדיעבד אומר שהוא ערסי מאוד. בדרך שלפני פגשנו שני מקומיים עם שלוש פרדות שחזרו מחיפוש זהב כאן...משם עוד שעתיים של עלייה מתונה לכיוון קו הרכס ואנחנו מתמקמים לשינה ליד 2 בתי בוץ שכנראה משמשים את האנשים שהולכים מקיארה למוחוס.
הדרך שאנחנו הולכים עליה נקראת "קמינו דל אינקה"- דרך האינקה. היא שימשה את האינקה לעבור מהגונגלים לאלטיפלנו. היום זו הדרך שמחברת את מוחוס לאיזור פלצוקו. מוחוס הוא כפר מבודד בגונגלים. כפר שאנחנו הולכים להגיע אליו ולשם אין דרך לכלי רכב, שלא לדבר על חשמל- אני מסוקרן מאוד לראות את החיים שם! חלקים גדולים מהדרך השתמרו היטב ומרוצפים באבנים עוד מתקופת האינקה. בחלקים נוספים חואן היה צריך לעבוד קצת עם מנצטה לפנות את הסבך. זו הדרך שלנו לשלושת הימים הבאים.
הדרך שאנחנו הולכים עליה נקראת "קמינו דל אינקה"- דרך האינקה. היא שימשה את האינקה לעבור מהגונגלים לאלטיפלנו. היום זו הדרך שמחברת את מוחוס לאיזור פלצוקו. מוחוס הוא כפר מבודד בגונגלים. כפר שאנחנו הולכים להגיע אליו ולשם אין דרך לכלי רכב, שלא לדבר על חשמל- אני מסוקרן מאוד לראות את החיים שם! חלקים גדולים מהדרך השתמרו היטב ומרוצפים באבנים עוד מתקופת האינקה. בחלקים נוספים חואן היה צריך לעבוד קצת עם מנצטה לפנות את הסבך. זו הדרך שלנו לשלושת הימים הבאים.
ביום השני לטרק אנחנו קמים ומכינים פנקיקים משובחים עם ריבת חלב.
חואן מתלונן שהבטן שלו כואבת. האמת שזה מוזר. הייתי בטוח שהמחלות בעצמם לא נדבקות בבוליביאנים כי הם פוחדות להדבק מהם... אבל חואן הוא כנראה בוליביאני מתורבת יותר אז יש לו כאב בטן עכשיו. טוב נו. הוא גם לא סוחב יותר מידי משקל כיאה לבוליביאני...
מתחילים ללכת, העננים לא היטיבו איתנו כל היום אך מידי פעם נפתחו וראינו נוף. אבל לא נורא- הדרך עצמה כאן מדהימה לא פחות מהנוף. זו דרך אינקה עתיקה כאמור ובנוייה מדהים. באיזור 17 עלינו לפאס קטן ממנו היה נוף משוגע!
לפנות ערב חנינו במקום די גבוה ליד בקתת הרים נוספת. ואני הסברתי לחברה שאם מחר יש שמיים טובים אני קם מוקדם ועולה לאחת מהכיפות כאן.
העברנו ערב נחמד ונשפכנו.
למחרת שמים כחולים. ב6.40 כבר התחלתי לעלות. הנוף מלמעלה ב8.00 היה מדהים בקטע אחר. צד אחד הרים מושלגים וצד שני מרבד עננים. הייתי מעדיף לראות את הגונגלים בלי העננים האלו אבל מה לעשות? זה המצב.
אני יורד למטה אנחנו אורזים ויוצאים לדרך- היום השלישי לטרק, יום שבת.
חואן מתלונן שהבטן שלו כואבת. האמת שזה מוזר. הייתי בטוח שהמחלות בעצמם לא נדבקות בבוליביאנים כי הם פוחדות להדבק מהם... אבל חואן הוא כנראה בוליביאני מתורבת יותר אז יש לו כאב בטן עכשיו. טוב נו. הוא גם לא סוחב יותר מידי משקל כיאה לבוליביאני...
מתחילים ללכת, העננים לא היטיבו איתנו כל היום אך מידי פעם נפתחו וראינו נוף. אבל לא נורא- הדרך עצמה כאן מדהימה לא פחות מהנוף. זו דרך אינקה עתיקה כאמור ובנוייה מדהים. באיזור 17 עלינו לפאס קטן ממנו היה נוף משוגע!
לפנות ערב חנינו במקום די גבוה ליד בקתת הרים נוספת. ואני הסברתי לחברה שאם מחר יש שמיים טובים אני קם מוקדם ועולה לאחת מהכיפות כאן.
העברנו ערב נחמד ונשפכנו.
למחרת שמים כחולים. ב6.40 כבר התחלתי לעלות. הנוף מלמעלה ב8.00 היה מדהים בקטע אחר. צד אחד הרים מושלגים וצד שני מרבד עננים. הייתי מעדיף לראות את הגונגלים בלי העננים האלו אבל מה לעשות? זה המצב.
אני יורד למטה אנחנו אורזים ויוצאים לדרך- היום השלישי לטרק, יום שבת.
בוקר של הליכה מדהימה על קו רכס גבוה מעל העננים. לאט לאט מתחילים לרדת לכיוון הגונגלים או יותר מדוייק ה'יונגאס'. גונגלים נמצאים יותר למטה בהמשך. כאן זה אזור הררי עם יערות גשם. נכנסים לתוך העננים ויורדים לגונגלים. התחלנו היום בגובה 3600 ואנחנו נרד עד איזור ה2200. הכל על קו רכס מלא עצים. ירידה מתונה מאוד. נכנסנו לבעיית מים קלה על קו הרכס כי ההליכה התארכה (במצטבר 9 ש ללא מים). אלוהים סידר לנו חצי בקבוק שמשהו השאיר באמצע הדרך- זרקנו כדור טיהור ושתינו לרוויה.
ב18 חנינו. קמפינג נחמד. לא טירוף. ימבה יתושים. בגלל שהגענו בשקיעה אז לא היו דבורים אבל היינו צריכים להתחפף לפני שהם יתעוררו. חואן בנה איזה מתקן נחמד לבישול על האש. מרק טוב ולישון.
מכאן ועד סוף הטרק ניהלנו מלחמת חורמה במליוני היתושים והדבורים. אי אפשר לעצור במקום אחד יותר מכמה דקות כי אז הם אוכלים אותך לחלוטין.
ב18 חנינו. קמפינג נחמד. לא טירוף. ימבה יתושים. בגלל שהגענו בשקיעה אז לא היו דבורים אבל היינו צריכים להתחפף לפני שהם יתעוררו. חואן בנה איזה מתקן נחמד לבישול על האש. מרק טוב ולישון.
מכאן ועד סוף הטרק ניהלנו מלחמת חורמה במליוני היתושים והדבורים. אי אפשר לעצור במקום אחד יותר מכמה דקות כי אז הם אוכלים אותך לחלוטין.
היום הרביעי לטרק- יום ראשון. קמנו מוקדם- שש וחצי, תה ועוגיות ועפנו משם לפני ארוחת בוקר. שעתיים הליכה וחנינו בערוץ קניוני נחמד לארוחת בוקר ורחצה. הלכנו פנימה קצת בלי תיקים- נקיק יפהפה עם מפל גבוה בסופו.
וכאן מתחיל הסיפור עם הדבורים כי כשלבשתי את המכנסיים קלאתי דבורה בפנים. ולקח לה טיפה זמן אבל אז הרגשתי את העקיצה הראשונה (ואני הולך קומנדו). לא נעים. עד סוף הטרק אני יחטוף עוד 5 עקיצות מדבורים, שלא לדבר על יתושים (וזה יתושים גונגל אדומים- פחות סמפטיים מאלה שבארץ).
המשכנו ללכת בגונגל- שותים מים מעץ שנקרא אוניה דה גאטו - חותכים אותו ויש בו המון מים. עשינו טרזן על חבל עץ תלוי, כמה תצפיות יפות, ועוצרים לצהרים. נקניק מטוגן טעים ביותר.
אחרי ארוחת צהרים אנחנו ממשיכים ללכת כשלפי המפה יש בערך 2.5 קמ למוחוס. בחיי שאני מתרגש. הכפר הזה מסקרן אותי בטירוף! לאחר הליכה של עשר דקות אנחנו מזהים על השלוחה הבאה מספר ילדים. הם מזהים אותנו ואני לא יודע אם זה מבושה או מפחד אבל הם מתחבאים לנו מאחורי עץ ומציצים מידי פעם. נראה שהם מאוד נרגשים מבואנו. (יותר מאוחר, בכפר, יסבירו לי שהילדים מגיל חמש ומטה לא ראו אף פעם אדם לבן ואנחנו אטרקציה מטורפת בשבילם!).
לאט לאט נראים יותר ויותר סימני אדם והשביל נהיה יותר ויותר ברור. אנחנו קוטפים להנאתינו אננס שגדל בצידי השביל ואוכלים. מוחוס ממש קרובה.
אחרי סיבוב קטן בשביל מתגלים לעיננו 3 בתי בוץ יפהפיים. טיפה יותר רחוק עומדים שני ילדים בני שנתיים ובוהים בי. אני מצלם אותם והם ממשיכים לבהות. איזה מתוקים. אלוהים. אנחנו ממשיכים פנימה לכפר. מברכים בואנס טרדס את האנשים שאנחנו רואים- הם מחייכים ונראה שזה דווקא נחמד להם שהגענו. עכשיו מתגלים לענינו כל בתי הכפר. מדובר ב20 בתים קטנים בערך שבמרכזם מגרש דשא. הכפר מסודר יפה ונראה כמו ציור. מרגישים כאן שהחיים מתנהלים בצורה שאינה מוכרת לנו כלל. אין כאן זכר לציוויליזצוה. אין לכאן כביש. הכפר הקרוב ביותר לכאן הוא טואיצ'י שנמצא במרחק יומיים הליכה. אין כאן חשמל. אין צינורות וחוטים באוויר. הכל נקי וטבעי. השתלבות מוחלטת בסביבה. אני מת על זה והחיוך לא עוזב אותי.
אנחנו מניחים את התיקים במרכז הכפר ומסתכלים מסביב. הילדים עדין מפחדים להתקרב אלינו. משהו מתיישב כעשר מטרים לידינו ונראה שמתוך רצון להתיידד. אני ניגש אליו ושואל לשלומו. הוא מסביר שהוא גר כאן כל חייו. אדוארדו שמו. יש כאן 16 משפחות שהם בערך 60 אנשים. זהו. השאלות שלי לאדוארדו הם מכאן ועד הירח כי באמת שכל אורח החיים שלהם מרתק אותי!
הם חיים לגמרי בצורה טבעית. מגדלים כאן תירס (ממנו הם עושים קמח ללחם), בננות, פירות מכל מיני סוגים, בוטנים, שעועית, עכשיו הם שתלו שיבולת שועל. יש להם עופות לביצים ולבשר, בקר לבשר וחלב, חזירים, דבורים לדבש והם פשוט עושים הכל הכל כאן! מידי זמן הם שולחים כמה פרדות על מנת להביא מטואיצי שלושה דברים עיקריים שאין להם כאן- מלח, שמן וסבון. זה פשוט מדהים לחשוב על צורת החיים הזו. איזה רוגע ושלווה ובריאות נמצאים בילדים הללו...
אין כאן בכלל קליטת טלפון והם מנותקים לחלוטין. אין להם כסף כי אין להם מה לעשות איתו!!!!! כך הסבירו לנו... הכפר הוקם לפני 345 שנים כשאז היו בו 350 משפחות. עכשיו זה קטן אבל אדוארדו מסביר שכל מי שכאן רוצה להשאר ולהיות כאן.
בנתיים הילדים וחלק מאימותיהם או אחיותהם מקבלים בטחון ומתיישבים לידינו גם. זהו. עכשיו אנחנו אטרקצייה מוצהרת של הכפר. משהו בפנים התמימות של הילדים האלו גורם לי להתאהב בהם. להתאהב אולי בחיים שאליהם הם נולדו. אני לא מתאפק ומוציא חבילת עוגיות. עכשיו אני צריך להציע לכל הילדים (לפחות 10). עינהם נפתחות למראה העוגיות. (אחכ יסבירו לי שוב שחלקם לא ראו עוגייה מימיהם. אין כאן קמח. לא אוכלים כאן מהדברים האלו). אני ניגש לילד הראשון והוא מכניס שני ידיים לשקית- עניים גדולות יש לו. אח שלו אומר לו לקחת קצת- אז הוא לוקח רק איזה 6, שזה בעצם הכי הרבה שהוא הצליח להוציא ביד אחת... עם שאר הילדים זה אותו סיפור בדיוק ואני מוצא את עצמי כמעט גומר את החבילה על 10 ילדים (זה חבילה ענקית של שאוליות). המבוגרים גם הם אינם מוותרים על עוגיות ונוטלים גם הם מלוא החופן. יאללה שיהנו. הם כל כך נחמדים שאני בסבבה עם זה לגמרי. אחר כך אדוארדו לוקח אותנו לראות את הבית ספר שלהם שנמצא גם הוא ליד המגרש. הוא קורא לאחד המורים שגר צמוד לבית ספר והוא יוצא ומברך אותנו לשלום. הם מכניסים אותנו לכיתה קטנה עם ספסלים מעץ ולוח עם גירים. יש בסהכ שני מורים שמלמדים את כל המקצועות. הם נקראים המלומדים של הכפר וכולם נוהגים כלפיהם ביראת כבוד. אנחנו מצטלמים איתם בתוך הכיתה ויוצאים. מדהים פשוט.
חואן מדריכינו היה כאן בשנים הקודמות גם ולכן הוא מכיר כבר את האנשים ואחד מהם- לוסיוס שמו- מתיישב איתנו במרכז המגרש. הוא מוציא לנו קערת בננות משובחות ואנחנו יושבים לאכול ולצחוק.
וכאן מתחיל הסיפור עם הדבורים כי כשלבשתי את המכנסיים קלאתי דבורה בפנים. ולקח לה טיפה זמן אבל אז הרגשתי את העקיצה הראשונה (ואני הולך קומנדו). לא נעים. עד סוף הטרק אני יחטוף עוד 5 עקיצות מדבורים, שלא לדבר על יתושים (וזה יתושים גונגל אדומים- פחות סמפטיים מאלה שבארץ).
המשכנו ללכת בגונגל- שותים מים מעץ שנקרא אוניה דה גאטו - חותכים אותו ויש בו המון מים. עשינו טרזן על חבל עץ תלוי, כמה תצפיות יפות, ועוצרים לצהרים. נקניק מטוגן טעים ביותר.
אחרי ארוחת צהרים אנחנו ממשיכים ללכת כשלפי המפה יש בערך 2.5 קמ למוחוס. בחיי שאני מתרגש. הכפר הזה מסקרן אותי בטירוף! לאחר הליכה של עשר דקות אנחנו מזהים על השלוחה הבאה מספר ילדים. הם מזהים אותנו ואני לא יודע אם זה מבושה או מפחד אבל הם מתחבאים לנו מאחורי עץ ומציצים מידי פעם. נראה שהם מאוד נרגשים מבואנו. (יותר מאוחר, בכפר, יסבירו לי שהילדים מגיל חמש ומטה לא ראו אף פעם אדם לבן ואנחנו אטרקציה מטורפת בשבילם!).
לאט לאט נראים יותר ויותר סימני אדם והשביל נהיה יותר ויותר ברור. אנחנו קוטפים להנאתינו אננס שגדל בצידי השביל ואוכלים. מוחוס ממש קרובה.
אחרי סיבוב קטן בשביל מתגלים לעיננו 3 בתי בוץ יפהפיים. טיפה יותר רחוק עומדים שני ילדים בני שנתיים ובוהים בי. אני מצלם אותם והם ממשיכים לבהות. איזה מתוקים. אלוהים. אנחנו ממשיכים פנימה לכפר. מברכים בואנס טרדס את האנשים שאנחנו רואים- הם מחייכים ונראה שזה דווקא נחמד להם שהגענו. עכשיו מתגלים לענינו כל בתי הכפר. מדובר ב20 בתים קטנים בערך שבמרכזם מגרש דשא. הכפר מסודר יפה ונראה כמו ציור. מרגישים כאן שהחיים מתנהלים בצורה שאינה מוכרת לנו כלל. אין כאן זכר לציוויליזצוה. אין לכאן כביש. הכפר הקרוב ביותר לכאן הוא טואיצ'י שנמצא במרחק יומיים הליכה. אין כאן חשמל. אין צינורות וחוטים באוויר. הכל נקי וטבעי. השתלבות מוחלטת בסביבה. אני מת על זה והחיוך לא עוזב אותי.
אנחנו מניחים את התיקים במרכז הכפר ומסתכלים מסביב. הילדים עדין מפחדים להתקרב אלינו. משהו מתיישב כעשר מטרים לידינו ונראה שמתוך רצון להתיידד. אני ניגש אליו ושואל לשלומו. הוא מסביר שהוא גר כאן כל חייו. אדוארדו שמו. יש כאן 16 משפחות שהם בערך 60 אנשים. זהו. השאלות שלי לאדוארדו הם מכאן ועד הירח כי באמת שכל אורח החיים שלהם מרתק אותי!
הם חיים לגמרי בצורה טבעית. מגדלים כאן תירס (ממנו הם עושים קמח ללחם), בננות, פירות מכל מיני סוגים, בוטנים, שעועית, עכשיו הם שתלו שיבולת שועל. יש להם עופות לביצים ולבשר, בקר לבשר וחלב, חזירים, דבורים לדבש והם פשוט עושים הכל הכל כאן! מידי זמן הם שולחים כמה פרדות על מנת להביא מטואיצי שלושה דברים עיקריים שאין להם כאן- מלח, שמן וסבון. זה פשוט מדהים לחשוב על צורת החיים הזו. איזה רוגע ושלווה ובריאות נמצאים בילדים הללו...
אין כאן בכלל קליטת טלפון והם מנותקים לחלוטין. אין להם כסף כי אין להם מה לעשות איתו!!!!! כך הסבירו לנו... הכפר הוקם לפני 345 שנים כשאז היו בו 350 משפחות. עכשיו זה קטן אבל אדוארדו מסביר שכל מי שכאן רוצה להשאר ולהיות כאן.
בנתיים הילדים וחלק מאימותיהם או אחיותהם מקבלים בטחון ומתיישבים לידינו גם. זהו. עכשיו אנחנו אטרקצייה מוצהרת של הכפר. משהו בפנים התמימות של הילדים האלו גורם לי להתאהב בהם. להתאהב אולי בחיים שאליהם הם נולדו. אני לא מתאפק ומוציא חבילת עוגיות. עכשיו אני צריך להציע לכל הילדים (לפחות 10). עינהם נפתחות למראה העוגיות. (אחכ יסבירו לי שוב שחלקם לא ראו עוגייה מימיהם. אין כאן קמח. לא אוכלים כאן מהדברים האלו). אני ניגש לילד הראשון והוא מכניס שני ידיים לשקית- עניים גדולות יש לו. אח שלו אומר לו לקחת קצת- אז הוא לוקח רק איזה 6, שזה בעצם הכי הרבה שהוא הצליח להוציא ביד אחת... עם שאר הילדים זה אותו סיפור בדיוק ואני מוצא את עצמי כמעט גומר את החבילה על 10 ילדים (זה חבילה ענקית של שאוליות). המבוגרים גם הם אינם מוותרים על עוגיות ונוטלים גם הם מלוא החופן. יאללה שיהנו. הם כל כך נחמדים שאני בסבבה עם זה לגמרי. אחר כך אדוארדו לוקח אותנו לראות את הבית ספר שלהם שנמצא גם הוא ליד המגרש. הוא קורא לאחד המורים שגר צמוד לבית ספר והוא יוצא ומברך אותנו לשלום. הם מכניסים אותנו לכיתה קטנה עם ספסלים מעץ ולוח עם גירים. יש בסהכ שני מורים שמלמדים את כל המקצועות. הם נקראים המלומדים של הכפר וכולם נוהגים כלפיהם ביראת כבוד. אנחנו מצטלמים איתם בתוך הכיתה ויוצאים. מדהים פשוט.
חואן מדריכינו היה כאן בשנים הקודמות גם ולכן הוא מכיר כבר את האנשים ואחד מהם- לוסיוס שמו- מתיישב איתנו במרכז המגרש. הוא מוציא לנו קערת בננות משובחות ואנחנו יושבים לאכול ולצחוק.
עכשיו אנחנו אוכלים בננות ומדברים עם כמה ילדים שמתגודדים סביבינו.
מישהו זורק מילה על כדורגל ומביא כדור. אני ואדם מתחילים לשחק עם כמה ילדים. הם כלכך נהנים. אחרי חמש דקות מגיעים גם איזה ששה מקומיים לבושים בבגדי כדורגל. אין להם כלום כאן- אבל בגדי כדורגל ונעלי כדורגל יש... אנחנו מתחילים לשחק והשרירים שלי נגמרים. לא היה יום קל ועכשיו שיחקתי 50 דקות!
אחרי זה אנחנו קונים מהם תרנגול לארוחת ערב ומבשלים מרק עוף מעולה בבית של החבר של חואן. תה לואיזה מתוק חותם את הארוחה ואז אני מתיישב בחוץ ובוהה בכוכבים. חואן מוציא גיטרה משומקום ואנחנו מתיישבים לנגן איזה שעה.
וואאאו. אין מילים לתאר את חווית היום הזה. בא לי להשאר כאן שבוע ולחיות איתם. בחיי שזה בדיוק מה שהייתי עושה אם הייתי מגיע לכאן לבד. מחר נשאר כאן לפחות כמה שעות כדי לראות איך החיים כאן מתחילים ואז נמשיך לכיוון טואיצי. יש לנו לפחות עוד 3 ימים להגיע לאפולו.
את האוהלים בנינו במרכז הכפר באמצע המגרש (זה די מוזר- בדרך כלל מעיפים אותך לקיבינימאט וכאן- תפאדל). חואן ואדם ישנו על מיטות בבית של חבר של חואן. ישנתי דוקא טוב באוהל.
קמנו בנחת. א.ב. דייסת אורז בבית של לוסיוס ואז סיבוב בכפר. צפינו בילדי הכפר עושים מסדר בוקר לפני תחילת הלימודים. מחזה בלתי רגיל לחלוטין. יש מורה אחד שהוא כמו קצין- מעביר את המסדר. שירי מולדת וכמה דיבורים והשני כמו סמל- אחראי על השקט והסדר של המסדר. אם זה לא היה מביך זה היה מצחיק. הייתי יכול להסתכל על זה שעות כמו על סרט של נשיונל גאוגרפיק!
ב11.30 עזבנו את מוחוס- היום החמישי לטרק- יום שני. כפר שלא ישכח לעולם ...
מישהו זורק מילה על כדורגל ומביא כדור. אני ואדם מתחילים לשחק עם כמה ילדים. הם כלכך נהנים. אחרי חמש דקות מגיעים גם איזה ששה מקומיים לבושים בבגדי כדורגל. אין להם כלום כאן- אבל בגדי כדורגל ונעלי כדורגל יש... אנחנו מתחילים לשחק והשרירים שלי נגמרים. לא היה יום קל ועכשיו שיחקתי 50 דקות!
אחרי זה אנחנו קונים מהם תרנגול לארוחת ערב ומבשלים מרק עוף מעולה בבית של החבר של חואן. תה לואיזה מתוק חותם את הארוחה ואז אני מתיישב בחוץ ובוהה בכוכבים. חואן מוציא גיטרה משומקום ואנחנו מתיישבים לנגן איזה שעה.
וואאאו. אין מילים לתאר את חווית היום הזה. בא לי להשאר כאן שבוע ולחיות איתם. בחיי שזה בדיוק מה שהייתי עושה אם הייתי מגיע לכאן לבד. מחר נשאר כאן לפחות כמה שעות כדי לראות איך החיים כאן מתחילים ואז נמשיך לכיוון טואיצי. יש לנו לפחות עוד 3 ימים להגיע לאפולו.
את האוהלים בנינו במרכז הכפר באמצע המגרש (זה די מוזר- בדרך כלל מעיפים אותך לקיבינימאט וכאן- תפאדל). חואן ואדם ישנו על מיטות בבית של חבר של חואן. ישנתי דוקא טוב באוהל.
קמנו בנחת. א.ב. דייסת אורז בבית של לוסיוס ואז סיבוב בכפר. צפינו בילדי הכפר עושים מסדר בוקר לפני תחילת הלימודים. מחזה בלתי רגיל לחלוטין. יש מורה אחד שהוא כמו קצין- מעביר את המסדר. שירי מולדת וכמה דיבורים והשני כמו סמל- אחראי על השקט והסדר של המסדר. אם זה לא היה מביך זה היה מצחיק. הייתי יכול להסתכל על זה שעות כמו על סרט של נשיונל גאוגרפיק!
ב11.30 עזבנו את מוחוס- היום החמישי לטרק- יום שני. כפר שלא ישכח לעולם ...
עכשיו אנחנו הולכים על הדרך הראשית למוחוס- שזה שביל גרוע כמובן.
הדרך הולכת מקביל לריו קיארה עד הטואיצי.
מידי פעם מתרחצים בנהר להתרענן. חונים במקום מלאאאא דבורים. עד הלילה נכנסנו לאוהל לשם הגנה. כמו עכברים. הטבע ניצח הפעם. כשנועה הגיעה לכאן כבר היינו ספונים באוהל. חיוך עדין היה מרוח על פניה. מהר מאוד זה השתנה והגבר היחיד שנחלץ לעזרתה היה חואן. הוא נופף מעליה עם חולצה כשהיא התארגנה. אחרי שעה בערך התחיל להחשיך ואנחנו יצאנו החוצה לבשל ולאכול. סיכמנו שנצא מכאן מוקדם מאוד לפני שהדבורים יתעוררו.
הדרך הולכת מקביל לריו קיארה עד הטואיצי.
מידי פעם מתרחצים בנהר להתרענן. חונים במקום מלאאאא דבורים. עד הלילה נכנסנו לאוהל לשם הגנה. כמו עכברים. הטבע ניצח הפעם. כשנועה הגיעה לכאן כבר היינו ספונים באוהל. חיוך עדין היה מרוח על פניה. מהר מאוד זה השתנה והגבר היחיד שנחלץ לעזרתה היה חואן. הוא נופף מעליה עם חולצה כשהיא התארגנה. אחרי שעה בערך התחיל להחשיך ואנחנו יצאנו החוצה לבשל ולאכול. סיכמנו שנצא מכאן מוקדם מאוד לפני שהדבורים יתעוררו.
קמנו בחמש בבוקר ובשש וחצי זזנו. היום השישי לטרק. מצפה לנו יום ארוך.
שוב הליכה בתוך גונגל מקביל לריו קיארה. מידי פעם חואן עוצר להראות לנו תוכי/לאכול תפוז/לאכול פרי שאין לי מושג מהו ויש לו טעם של אבוקדו/להראות לנו חרקים מפחידים עם קרניים בצבע ירוק... מעניין בגונגלים. היתושים לאט לאט עולים על העצבים ועד מחר בבוקר כבר ישבר לנו מהם ממש.
לקראת טואיצי הכפר, אנחנו עולים עליה חדה ויורדים להליכה של שעה במעלה נהר הטואיצי עד הכפר. שוב מגיעים לכפר נידח עם מגרש דשא באמצעו. כמות היתושים שם בלתי נסבלת, אבל לפחות דבורים אין. אוכלים קלמנטינות ופסיפלורות שגדלים להנאתם בצידי המגרש, חואן משתעשע עם תיש עצבני קצת ואנחנו הולכים ל'חנות' לקנות סוכר. למעשה מדובר במאורת עכבישים שהדמיון בינה לבין חנות מקרי בהחלט. הסניורה שוקלת לנו חצי קילו סוכר במשקולת מלפני אלפיים שנה ואנחנו יושבים לבשל- לא לפני טבילה מרעננת בטואיצ'י.
הכפר הזה הוא נידח גם אבל לא ברמה של מוחוס. יש כאן זקן תרח אחד שכל הזמן רוצה סיגריות והמקומיים טוענים שהוא בן 125. הוא באמת זקן אבל לא הייתי מאמין לזה כלל וכלל. יש שביל גיפים מעוך שמגיע לצד השני של הטואיצי ואז רק צריך לחצות את הנהר. כמובן שחשמל אין. חציית הטואיצי לא כזאת פשוטה- אם יורד גשם הנהר עולה על גדותיו ואז בכלל אי אפשר. ככה הם חיים. אנחנו נחצה מחר על הבוקר ונמשיך לכיוון סנטה קרוז. קיוינו שיהיה כאן איזה רכב שנשלם לו ויקח אותנו את הדרך לסנטה קרוז אבל אין כלום. נצטרך ללכת ברגל.
שוב הליכה בתוך גונגל מקביל לריו קיארה. מידי פעם חואן עוצר להראות לנו תוכי/לאכול תפוז/לאכול פרי שאין לי מושג מהו ויש לו טעם של אבוקדו/להראות לנו חרקים מפחידים עם קרניים בצבע ירוק... מעניין בגונגלים. היתושים לאט לאט עולים על העצבים ועד מחר בבוקר כבר ישבר לנו מהם ממש.
לקראת טואיצי הכפר, אנחנו עולים עליה חדה ויורדים להליכה של שעה במעלה נהר הטואיצי עד הכפר. שוב מגיעים לכפר נידח עם מגרש דשא באמצעו. כמות היתושים שם בלתי נסבלת, אבל לפחות דבורים אין. אוכלים קלמנטינות ופסיפלורות שגדלים להנאתם בצידי המגרש, חואן משתעשע עם תיש עצבני קצת ואנחנו הולכים ל'חנות' לקנות סוכר. למעשה מדובר במאורת עכבישים שהדמיון בינה לבין חנות מקרי בהחלט. הסניורה שוקלת לנו חצי קילו סוכר במשקולת מלפני אלפיים שנה ואנחנו יושבים לבשל- לא לפני טבילה מרעננת בטואיצ'י.
הכפר הזה הוא נידח גם אבל לא ברמה של מוחוס. יש כאן זקן תרח אחד שכל הזמן רוצה סיגריות והמקומיים טוענים שהוא בן 125. הוא באמת זקן אבל לא הייתי מאמין לזה כלל וכלל. יש שביל גיפים מעוך שמגיע לצד השני של הטואיצי ואז רק צריך לחצות את הנהר. כמובן שחשמל אין. חציית הטואיצי לא כזאת פשוטה- אם יורד גשם הנהר עולה על גדותיו ואז בכלל אי אפשר. ככה הם חיים. אנחנו נחצה מחר על הבוקר ונמשיך לכיוון סנטה קרוז. קיוינו שיהיה כאן איזה רכב שנשלם לו ויקח אותנו את הדרך לסנטה קרוז אבל אין כלום. נצטרך ללכת ברגל.
לילה חם מאוד. לא פשוט לישון. השקמה בנחת וחציית הטואיצי. לחואן יש שק גומי שבו שמים את התיק שלא יירטב. הבן אדם שועל מים רציני. כולנו חצינו פעם אחת, הוא חצה איזה שש פעמים הלוך חזור בשביל כל התיקים...
ב11 התחלנו לטפס במעלה השביל. תוך שלוש שעות היינו בכפר מדהים בשם פאטה. הרבה יותר פאסטורלי מטואיצ'י עם אנשים נחמדים לאללה. גם לכאן לא הגיע חשמל עדיין. יש כאן גיפ אחד בכל הכפר אבל הוא לא מעוניין לקחת אותנו גם לא תמורת כסף. ב18 בערך הוא ייסע לאפולו ויש לו מקום לשניים... אנחנו מתיישבים לצהרים על הדשא המרכזי. חואן מבקש מהסניורה שגרה על המגרש מעט לימונים ומכין לימונדה טעימה. מבשלים פסטה. אני ואדם שוב בדרך לסניורה לבקש ממנה לשטוף את הכלים. היא ממש נחמדה ומכניסה אותנו לחצר שלה, שם יש ברז. חזירים ותרנגולות מסתובבים להנאתם בחצר ואוכלים את שאריות האוכל שאנחנו שופכים על הרצפה. אוטנתי ממש. כשאני חוזר לדשא- הסניורה בדיוק טוחנת חיטה ועושה קמח. ממש כמו פעם!
עכשיו אנחנו הולכים לחכות עד 17 בערב כי אחד המקומיים אומר שיש שני רכבים למטה שמחפשים זהב והם יעלו ב17. נוכל לעלות איתם. לאף אחד גם ככה אין כח ללכת. מחכים שלוש שעות ואז הרכבים עולים ולא עוצרים לנו. פאק!
בשעה 18 בערך יוצא הגיפ לאפולו ואדם ונועה עולים. הם ישלחו לנו מונית מסנטה קרוז שזה שעה נסיעה. אשכרה אי אפשר להתקשר ולהזמין מונית. ככה חיים כאן.
בנתיים נשארנו 4 ואני כבר בראש של לישון כאן וללכת מחר בבוקר ברגל כי באמת שכבר לא ידעתי מה לחשוב. בישלנו פסטה וגלגלנו גויינט שניר הביא ונרדמנו על הדשא. ב20.30 עברתי לאהל וב21.15 חואן העיר אותי שהגיע גיפ.... כבר לא היה לי כח אבל קמתי בכל זאת. זה היה אותו אחד ממקודם. הוא לא מצא מונית בסנטה קרוז אז הוא חזר בעצמו... הוא לקח לנו 100 בוליביאן לכל אחד אבל יאללה כפרה.
מסנטה קרוז לקחנו גיפ ב30 כל אחד לאפולו וב24 נחתנו בהוטל טןאיצי באפולו. אנחנו התיירים הראשונים שמגיעים אליהם השנה. מקלחת טובה עם שמפו וסבון אחרי שמונה ימים. המבורגר נחמד שהסניורה טגנה ב1 בלילה ולילה טוב מאוד. איזה כיף להיות נקי אחרי כלכך הרבה זמן!
אני ואדם מחליטים להשאר יום באפולו. בסוף- לא כל יום מגיעים לכאן. כל השאר קונים כרטיסים למחרת ללה פז על הבוקר.
ב11 התחלנו לטפס במעלה השביל. תוך שלוש שעות היינו בכפר מדהים בשם פאטה. הרבה יותר פאסטורלי מטואיצ'י עם אנשים נחמדים לאללה. גם לכאן לא הגיע חשמל עדיין. יש כאן גיפ אחד בכל הכפר אבל הוא לא מעוניין לקחת אותנו גם לא תמורת כסף. ב18 בערך הוא ייסע לאפולו ויש לו מקום לשניים... אנחנו מתיישבים לצהרים על הדשא המרכזי. חואן מבקש מהסניורה שגרה על המגרש מעט לימונים ומכין לימונדה טעימה. מבשלים פסטה. אני ואדם שוב בדרך לסניורה לבקש ממנה לשטוף את הכלים. היא ממש נחמדה ומכניסה אותנו לחצר שלה, שם יש ברז. חזירים ותרנגולות מסתובבים להנאתם בחצר ואוכלים את שאריות האוכל שאנחנו שופכים על הרצפה. אוטנתי ממש. כשאני חוזר לדשא- הסניורה בדיוק טוחנת חיטה ועושה קמח. ממש כמו פעם!
עכשיו אנחנו הולכים לחכות עד 17 בערב כי אחד המקומיים אומר שיש שני רכבים למטה שמחפשים זהב והם יעלו ב17. נוכל לעלות איתם. לאף אחד גם ככה אין כח ללכת. מחכים שלוש שעות ואז הרכבים עולים ולא עוצרים לנו. פאק!
בשעה 18 בערך יוצא הגיפ לאפולו ואדם ונועה עולים. הם ישלחו לנו מונית מסנטה קרוז שזה שעה נסיעה. אשכרה אי אפשר להתקשר ולהזמין מונית. ככה חיים כאן.
בנתיים נשארנו 4 ואני כבר בראש של לישון כאן וללכת מחר בבוקר ברגל כי באמת שכבר לא ידעתי מה לחשוב. בישלנו פסטה וגלגלנו גויינט שניר הביא ונרדמנו על הדשא. ב20.30 עברתי לאהל וב21.15 חואן העיר אותי שהגיע גיפ.... כבר לא היה לי כח אבל קמתי בכל זאת. זה היה אותו אחד ממקודם. הוא לא מצא מונית בסנטה קרוז אז הוא חזר בעצמו... הוא לקח לנו 100 בוליביאן לכל אחד אבל יאללה כפרה.
מסנטה קרוז לקחנו גיפ ב30 כל אחד לאפולו וב24 נחתנו בהוטל טןאיצי באפולו. אנחנו התיירים הראשונים שמגיעים אליהם השנה. מקלחת טובה עם שמפו וסבון אחרי שמונה ימים. המבורגר נחמד שהסניורה טגנה ב1 בלילה ולילה טוב מאוד. איזה כיף להיות נקי אחרי כלכך הרבה זמן!
אני ואדם מחליטים להשאר יום באפולו. בסוף- לא כל יום מגיעים לכאן. כל השאר קונים כרטיסים למחרת ללה פז על הבוקר.
אפולו.
בוקר נעים וחמים. ישנתי פצצה למרות כמות העקיצות הבלתי קונבנציונאלית שהיתה לי (לאדם ונועה עדיין היה פי עשר ממני). ארוחת בוקר אכלנו אני ואדם בהוסטל. הסניורה מקסימה. בכלל- הוסטל נקי ומטופח. כיף שם. יצאנו לסיבוב בחוץ (אפולו היא לא יותר מעיירונת, בניגוד למה שחשבתי, וכמו כן- היא איננה עיירת גונגל. היא מאוד קרובה לגונגלים אבל סביבה הכל צחיח). הכיכר המרכזית מאוד מטופחת והומה אדם. הכבישים לא סלולים וחלקם מרוצפים באבנים משתלבות או בחלוקי נחל. שלווה ורוגע. אנחנו מחפשים מקום גבוה יחסית לתצפת על אפולו ומוצאים גבעונת בסוף הכפר. בדרך פוגשים בכמה מקומיים שפתחו איזה קנתא על הגבעה, יושבים ושותים אלכוהול. 11 בבוקר. אנחנו מקבלים מהם הזמנה לבבית לשבת ומוזגים לנו משקה. הם קצת מסטולים ואנחנו מנהלים שיחה נחמדת. מסתבר שהלילה יש איזה חג בכפר ויהיו מסיבות בחוץ, הם מזמינים אותנו לרקוד איתם בלילה. א-ח-ל-ה. לא יכולתי לבקש יותר. הם מציעים לנו גם עלי קוקה (שאני עדין לא מצליח להתרגל אליהם). הם אוהבים תיירים באיזור הזה- כלכך שונה מלה פז. כיף לי כאן.
אחרי תצפית על אפולו אנחנו יורדים לשתות בירה במסעדה קטנה בכיכר המרכזית. בדרך מזהים בניין בצורת מגן דוד!!!! מדובר במרכז התרבות. מגיעים לכיכר, יושבים מדברים, שותים ומבסוטים מהחיים. כלכך טרנקילו כאן. כלכך שליו. רואים על האנשים שהם רגועים. אחר כך עוברים למסעדה אחרת לאכול צהרים. הסניורה שם לבבית ביותר. היא מזמינה אותנו לתה ועוגה על חשבון הבית ויושבת איתנו לשיחה ארוכה. חמודה. היא מראה לנו פרוספקטים של האיזור ואני מזהה כאן שביל מאפולו לאיזור רורה. זה מעניין. היא אומרת שכדאי ללכת למשרדי הפארק ולשאול. אני נדלק. משם ממשיכים למשרד האוטובוסים לברר על נסיעה ללה פז. ממשיכים ללכת דרך רחוב השוק. דוכנים זולים ואנשים נחמדים. שונה מכל בוליביה שהכרתי. אולי יש הבדל מנטאלי בין אנשי הכפר לאנשי ההר. החמימות של הגונגלים חודרת להם ללב כאן. כיף.
אחכ אנחנו הולכים למשרד של פארק מדידי. שם אין להם מפות טופוגרפיטת אבל הם יודעים להגיד שהשביל הזה לרורה הוא שביל אינקה עתיק, לוקח עשרה ימים ושלא כדאי לי לנסות אותו לבד. מדריך יעלה הרבה כסף, בערך 400 ליום. אם אני לבד- קצת פחות כדאי... בכולופן אני כבר מוותר על התוכנית. עשרה ימים זה יותר מידי בשבילי בגונגלים. הארבעה ימים האחרונים הספיקו לי. אז הלילה אני אצא למסיבה של אפולו ומחר כנראה אסע ללה פז...
בוקר נעים וחמים. ישנתי פצצה למרות כמות העקיצות הבלתי קונבנציונאלית שהיתה לי (לאדם ונועה עדיין היה פי עשר ממני). ארוחת בוקר אכלנו אני ואדם בהוסטל. הסניורה מקסימה. בכלל- הוסטל נקי ומטופח. כיף שם. יצאנו לסיבוב בחוץ (אפולו היא לא יותר מעיירונת, בניגוד למה שחשבתי, וכמו כן- היא איננה עיירת גונגל. היא מאוד קרובה לגונגלים אבל סביבה הכל צחיח). הכיכר המרכזית מאוד מטופחת והומה אדם. הכבישים לא סלולים וחלקם מרוצפים באבנים משתלבות או בחלוקי נחל. שלווה ורוגע. אנחנו מחפשים מקום גבוה יחסית לתצפת על אפולו ומוצאים גבעונת בסוף הכפר. בדרך פוגשים בכמה מקומיים שפתחו איזה קנתא על הגבעה, יושבים ושותים אלכוהול. 11 בבוקר. אנחנו מקבלים מהם הזמנה לבבית לשבת ומוזגים לנו משקה. הם קצת מסטולים ואנחנו מנהלים שיחה נחמדת. מסתבר שהלילה יש איזה חג בכפר ויהיו מסיבות בחוץ, הם מזמינים אותנו לרקוד איתם בלילה. א-ח-ל-ה. לא יכולתי לבקש יותר. הם מציעים לנו גם עלי קוקה (שאני עדין לא מצליח להתרגל אליהם). הם אוהבים תיירים באיזור הזה- כלכך שונה מלה פז. כיף לי כאן.
אחרי תצפית על אפולו אנחנו יורדים לשתות בירה במסעדה קטנה בכיכר המרכזית. בדרך מזהים בניין בצורת מגן דוד!!!! מדובר במרכז התרבות. מגיעים לכיכר, יושבים מדברים, שותים ומבסוטים מהחיים. כלכך טרנקילו כאן. כלכך שליו. רואים על האנשים שהם רגועים. אחר כך עוברים למסעדה אחרת לאכול צהרים. הסניורה שם לבבית ביותר. היא מזמינה אותנו לתה ועוגה על חשבון הבית ויושבת איתנו לשיחה ארוכה. חמודה. היא מראה לנו פרוספקטים של האיזור ואני מזהה כאן שביל מאפולו לאיזור רורה. זה מעניין. היא אומרת שכדאי ללכת למשרדי הפארק ולשאול. אני נדלק. משם ממשיכים למשרד האוטובוסים לברר על נסיעה ללה פז. ממשיכים ללכת דרך רחוב השוק. דוכנים זולים ואנשים נחמדים. שונה מכל בוליביה שהכרתי. אולי יש הבדל מנטאלי בין אנשי הכפר לאנשי ההר. החמימות של הגונגלים חודרת להם ללב כאן. כיף.
אחכ אנחנו הולכים למשרד של פארק מדידי. שם אין להם מפות טופוגרפיטת אבל הם יודעים להגיד שהשביל הזה לרורה הוא שביל אינקה עתיק, לוקח עשרה ימים ושלא כדאי לי לנסות אותו לבד. מדריך יעלה הרבה כסף, בערך 400 ליום. אם אני לבד- קצת פחות כדאי... בכולופן אני כבר מוותר על התוכנית. עשרה ימים זה יותר מידי בשבילי בגונגלים. הארבעה ימים האחרונים הספיקו לי. אז הלילה אני אצא למסיבה של אפולו ומחר כנראה אסע ללה פז...
עכשיו אני אחרי ה'מסיבה'. זה לא בדיוק מסיבה - מדובר בחג נוצרי שמצוין בשלישי במאי. יש ארבע מוקדי חג בארבע קצוות העיר כך שהם יוצרים צלב. התחלנו במקום שבו ביקרנו בצהרים. השקו אותנו שם כהוגן במשקה שנקרא פונצ'ה, שזה משקה אלכוהולי חם על בסיס חלב. מוזיקה בוליביאנית ו'להקה מקומית' שמנגנן על חליל פאן. לאט לאט התחמם וזוגות התחילו לרקוד. ממש נחמד. חג עירוני. מידי פעם אני מזכיר לעצמי שאני נמצא בפאקין אפולו באמצע הלילה בחג של בוליביאנים ואז זה מגניב אותי יותר. אדם התעייף וחזר להוסטל. אני המשכתי לסקטור אחר של העיר שם גם הייתה חגיגה. המקומיים נחמדים בשני המקומות, אוכלים ושותים ושמחים. ב1 בלילה אני חותך חזרה להוסטל. מחר לה פז.
לסיכום הטרק- טרק מדהים! מדובר בשישה ימי הליכה נטו מקיארה עד טואיצ'י ולא בשמונה כמו שחשבתי. אפשר לומר שמיציתי את הגונגלים. קשה לי להאמין שאחזור אליהם שוב אבל לעולם אין לדעת