בערך ב9 בבוקר אנחנו יוצאים מלה פז לכיוון ריו קורויקו. זה נהר שזורם במקביל לדרך לרורהנבקה. בעבר הדרך הזו הייתה "דרך המוות". היום כבר סללו דרך חדשה ואת הדרך הישנה עושים עם אופנים (עשיתי אותה כבר למחרת ליל הסדר והיה מז"א גרוע). אחרי שעתיים נסיעה הואן פונה ימינה לדרך המוות. המומים אנחנו שואלים על מה ולמה ומגלים שיש עבודות בדרך החדשה והיום כל התנועה תעבור מדרך המוות. אז הנה אני נוסע את דרך המוות פעם שנייה רק שהפעם זה עם ואן- שזה באמת דרך המוות. אנחנו כל הדרך צועקים לנהג "טרנקילו"- רגוע. האמת שאני מבסוט. היום יש מזג אוויר נהדר ורואים יפה הכל- פיצוי על הפעם הקודמת...
בשעת צהרים אנחנו מגיעים לנקודת ההתחלה על הנהר. בית קטן שלידו גודלים להם עצי פפיה, קקאו ועוד כמה מעניינים. רק מחר נשוט. היום, אנחנו נוסעים לנפח את האבובים במעלה הנהר ואז נשוט עד לכאן בחזרה על האבובים. יש אווירה טובה באוויר והאבובים הם חוויה טובה נוספת. בסוף האבובים אנחנו יוצאים להביא (לחתוך מהגונגל) עצי במבוק למחר כדי לבנות את הרפסודה.
ההרכב שלנו הוא כזה- בראון ואורבך ששניהם מהיחידה. שני חיילים של יוסף ישראל מאגוז, דור, ניר-יורם (שלא לחינם נקרא שמו בחברה יורם), אדם, רותם ואשר. כל החברה האלה למעט אחד גרים במועצה אזורית באר טוביה ומכירים כבר מהבית. המדריכים שלנו הם- חוזה (בחור עם מנת משכל נמוכה בהרבה מהממוצע הבוליביאני שמה שמצחיק בו זה שהוא לא מבין שהוא מצחיק) וחואן (קוף יערות-במראה ובהתנהגות, שבודאות יצא לא מזמן מתוך סרט על גונגלים וכאלו. מוגלי כמובן היה הולם אותו יותר מחואן אבל ניחה). יומיים אחרי נשמיע להם את השיר המפורסם- שני מקסיקנים על רכס על חואן וחוזה והם ממש יתלהבו מזה...
בכולופן אנחנו מבשלים א.ע. יושבים על מדורה. אני חותך לרגע לחנות דרכים חמודה שממוקמת מעבר לגשר- שם חואן וחוזה יושבים עכשיו יחד עם הצ'ולה המקומית והבת שלה ושותים בירה. אני מצטרף לחגיגה האוטנטית לחצי שעה (הם פשוט שני מסטולים!) ואז פורש בחזרה למדורה ולחברה.
בשעת צהרים אנחנו מגיעים לנקודת ההתחלה על הנהר. בית קטן שלידו גודלים להם עצי פפיה, קקאו ועוד כמה מעניינים. רק מחר נשוט. היום, אנחנו נוסעים לנפח את האבובים במעלה הנהר ואז נשוט עד לכאן בחזרה על האבובים. יש אווירה טובה באוויר והאבובים הם חוויה טובה נוספת. בסוף האבובים אנחנו יוצאים להביא (לחתוך מהגונגל) עצי במבוק למחר כדי לבנות את הרפסודה.
ההרכב שלנו הוא כזה- בראון ואורבך ששניהם מהיחידה. שני חיילים של יוסף ישראל מאגוז, דור, ניר-יורם (שלא לחינם נקרא שמו בחברה יורם), אדם, רותם ואשר. כל החברה האלה למעט אחד גרים במועצה אזורית באר טוביה ומכירים כבר מהבית. המדריכים שלנו הם- חוזה (בחור עם מנת משכל נמוכה בהרבה מהממוצע הבוליביאני שמה שמצחיק בו זה שהוא לא מבין שהוא מצחיק) וחואן (קוף יערות-במראה ובהתנהגות, שבודאות יצא לא מזמן מתוך סרט על גונגלים וכאלו. מוגלי כמובן היה הולם אותו יותר מחואן אבל ניחה). יומיים אחרי נשמיע להם את השיר המפורסם- שני מקסיקנים על רכס על חואן וחוזה והם ממש יתלהבו מזה...
בכולופן אנחנו מבשלים א.ע. יושבים על מדורה. אני חותך לרגע לחנות דרכים חמודה שממוקמת מעבר לגשר- שם חואן וחוזה יושבים עכשיו יחד עם הצ'ולה המקומית והבת שלה ושותים בירה. אני מצטרף לחגיגה האוטנטית לחצי שעה (הם פשוט שני מסטולים!) ואז פורש בחזרה למדורה ולחברה.
מאז החוויה הלא נעימה שחוויתי בלילה בגונגלים בצפון ארגנטינה (ליד ליברטדור) - אני זהיר בכל הנוגע ליתושים. אני מקפיד להיות לבוש מכף רגל ועד ראש לכל אורך השהות מחוץ למים, אני ישן בתוך הפנימית של האוהל, מכניס חולצה למכנס ומכנסיים לגרביים, בקיצור פרנואיד יתושים. אני מקווה לגלות בסוף שהיה משתלם (בהשוואה לאחרים...).
בבוקר השני אנחנו קמים ומתחילים לבנות את הרפסורה. אוכלים צהרים ומתחילים לשוט. החוויה הזו מעלה לי אסוציאציה של וויאטנם. לא יודע למה. זה נראה כלכך של פעם לבנות רפסודה ואז לשוט עליה. הרגשה אדירה. חואן מכוון את הרפסודה מקדימה וחוזה מאחורה. חואן נחשב לאחד המדריכים הטובים בשייט (מעולם לא התהפך עם הרפסודה) וחוזה קצת פחות טוב. זה למה חואן מקדימה. אני אוהב את התחושה הזו של לשוט ככה כמו חוראנים. מידי פעם יש גשר עץ להולכי רגל שחוצה את הנהר ומגיע לאיזה בקתה שאיזה בוליביאני החליט לגור בה. איזה חיים! לא יאמן. מידי פעם מזהים משפחה על המים או איזה צ'ולה בליווי כמה מילדיה מכבסת בגדים בנהר. לא שמעו כאן על מכונות כביסה עדיין. המראה הזה כלכך לא רגיל שזה מדהים! (חשבתי על זה שזה ממש מוזר לכבס בגדים בירדן למשל- ואז לראות רפסודת עץ שטה על אבובים ככה מול העניים, אבל בכל זאת המקומיים כאן לא נראים כאלה מופתעים).
אחרי שייט של 3 שעות בערך חונים בצד והולכים לראות מפל יפה ושני בריכות. חוזרים לרפסודה ומתמקים ללילה.
למחרת- יום שישי קמים בנחת ויוצאים להפלגה של שעתיים. חונים שוב והולכים לטיול קניונים של חמש שעות בערך. שם יורם כמעט נפח את נשמתו לבורא וכבר תבינו למה.
קודם כל- לטיול חואן יוצא עם רתמת סנפלינג וחבל ישן (שכל קשר בינו לבין חבל סנפלינג נורמאלי- מקרי בהחלט). אני רואה את זה ואומר לעצמי- בסדר, אני לא יעשה כל שטות שהמוגלי הזה יעלה בדעתו... עולים על שביל גיפים לערוץ צדדי בערך 30 דקות ומתחילים לרדת למטה לנחל. פוגשים בדרך ארגנטינאי חמוד שבעבר בא לכאן לחפש זהב ועכשיו הוא גר כאן ויש לו צימרים ששינה בהם עולה 70 בוליביאן ללילה (35 שח). הוא טוען שזה המקום הכי יפה בכל האיזור ושהוא מכיר טוב הכל. אגב- הוא מצא גרם וחצי זהב על פי טענתו ואז הוא התייאש. משם ממשיכים לרדת לתוך הנחל.
נחל יפהפה. אין ספק. ערוץ מחורץ ומלא צמחייה יפה. מולינו נופל מפל ענק ושוצף (כמות מים של חצי בנייאס). חואן מוריד חולצה ונכנס לתוך המפל. ברגע הראשון אנחנו חושבים שהוא טיפש אבל שנייה אחרי זה הוא יוצא מהצד השני. אני נכנס אחריו ועובר בשלום. אחרינו כבר באים כולם. שנייה לפני שיורם עובר אני פונה לאורבך ואומר לו בצחוק שינסה לדמיין יד ואז ראש ואז מלא דם בבריכה... ואז יורם מושפרץ לתוך הבריכה דרך המפל ממש כמו ככי באסלה ... אם זה לא היה מלחיץ- אז זה יכל להיות ממש ממש מצחיק. יורם הצליח להחלץ בשלום מהבריכה ולא חטף שום מכה רצינית אבל אין ספק שזה יכל להגמר אחרת. אנחנו מבינים עם מי יש לנו עסק כאן... מכאן ועד סוף הקניון אנחנו הולכים אחרי הקופיף חואן בדרך באמת לא פשוטה. אבל אין דרך חזרה... קפיצות מעל מפלים והסחפות בזרם. בקיצור- בלאגן. איכשהו אנחנו יוצאים בסוף מהנקיק שלמים ובריאים וחוזרים לרפסודה. שם מקימים את המאהל.
ערב שבת היום. חואן הולך עם שני חברה לקנות תרנגולים לכבוד שבת.
הם חוזרים עם 2 תרנגולים גדולים, אלכהול ושתייה. עושים קידוש. חואן וחוזה בנו מתקן לצלייה של העופות מעל האש- משהו מרשים ביותר והנה אנחנו יושבים לסעודת שבת הגונה. העוף יצא גם הוא על הכיפאק! בהזדמנות זו אגב- אנחנו משמיעים לחואן וחוזה את השיר של חואן וחוזה -שני מקסיקנים של הרב מאיר... האווירה מדהימה. כיף.
חואן מדגיש לכולם שאם משהו לא אוכל את העור של העוף- שיביא לו.
וכאן יש להוסיף אנקדוטה חשובה:
בלה פז או בערי הבוליביאנים השונות- לא כדאי לאכול את העור. לה פז למשל- זה ממש קוסטה ריקה לעופות סטלנים- שם הם משתזפים להם בשמש להנאתם לכל אורך השעות החמות. הצ'ולות שמוכרות את העופות ברחוב מקפידות מאוד לפרוש אותם כך שאף חלק לא יהיה בצל (שאף חלק לא יהיה מקופח) וכך אתה מוצא את עצמך קונה עוף שזוף כהוגן ולתהות האם אי פעם תצא בריא מהארוחה הזו. פשוט קוסטה ריקה לעופות ..... כאן, בקורויקו, זה שונה- העוף טרי ובריא וזה למה חואן מדגיש שהוא רוצה לאכול את העור.
זה מוזר כי אצלינו זה בעצם זבל. אשכרה זבל- אצלו זה מעדן!
בבוקר השני אנחנו קמים ומתחילים לבנות את הרפסורה. אוכלים צהרים ומתחילים לשוט. החוויה הזו מעלה לי אסוציאציה של וויאטנם. לא יודע למה. זה נראה כלכך של פעם לבנות רפסודה ואז לשוט עליה. הרגשה אדירה. חואן מכוון את הרפסודה מקדימה וחוזה מאחורה. חואן נחשב לאחד המדריכים הטובים בשייט (מעולם לא התהפך עם הרפסודה) וחוזה קצת פחות טוב. זה למה חואן מקדימה. אני אוהב את התחושה הזו של לשוט ככה כמו חוראנים. מידי פעם יש גשר עץ להולכי רגל שחוצה את הנהר ומגיע לאיזה בקתה שאיזה בוליביאני החליט לגור בה. איזה חיים! לא יאמן. מידי פעם מזהים משפחה על המים או איזה צ'ולה בליווי כמה מילדיה מכבסת בגדים בנהר. לא שמעו כאן על מכונות כביסה עדיין. המראה הזה כלכך לא רגיל שזה מדהים! (חשבתי על זה שזה ממש מוזר לכבס בגדים בירדן למשל- ואז לראות רפסודת עץ שטה על אבובים ככה מול העניים, אבל בכל זאת המקומיים כאן לא נראים כאלה מופתעים).
אחרי שייט של 3 שעות בערך חונים בצד והולכים לראות מפל יפה ושני בריכות. חוזרים לרפסודה ומתמקים ללילה.
למחרת- יום שישי קמים בנחת ויוצאים להפלגה של שעתיים. חונים שוב והולכים לטיול קניונים של חמש שעות בערך. שם יורם כמעט נפח את נשמתו לבורא וכבר תבינו למה.
קודם כל- לטיול חואן יוצא עם רתמת סנפלינג וחבל ישן (שכל קשר בינו לבין חבל סנפלינג נורמאלי- מקרי בהחלט). אני רואה את זה ואומר לעצמי- בסדר, אני לא יעשה כל שטות שהמוגלי הזה יעלה בדעתו... עולים על שביל גיפים לערוץ צדדי בערך 30 דקות ומתחילים לרדת למטה לנחל. פוגשים בדרך ארגנטינאי חמוד שבעבר בא לכאן לחפש זהב ועכשיו הוא גר כאן ויש לו צימרים ששינה בהם עולה 70 בוליביאן ללילה (35 שח). הוא טוען שזה המקום הכי יפה בכל האיזור ושהוא מכיר טוב הכל. אגב- הוא מצא גרם וחצי זהב על פי טענתו ואז הוא התייאש. משם ממשיכים לרדת לתוך הנחל.
נחל יפהפה. אין ספק. ערוץ מחורץ ומלא צמחייה יפה. מולינו נופל מפל ענק ושוצף (כמות מים של חצי בנייאס). חואן מוריד חולצה ונכנס לתוך המפל. ברגע הראשון אנחנו חושבים שהוא טיפש אבל שנייה אחרי זה הוא יוצא מהצד השני. אני נכנס אחריו ועובר בשלום. אחרינו כבר באים כולם. שנייה לפני שיורם עובר אני פונה לאורבך ואומר לו בצחוק שינסה לדמיין יד ואז ראש ואז מלא דם בבריכה... ואז יורם מושפרץ לתוך הבריכה דרך המפל ממש כמו ככי באסלה ... אם זה לא היה מלחיץ- אז זה יכל להיות ממש ממש מצחיק. יורם הצליח להחלץ בשלום מהבריכה ולא חטף שום מכה רצינית אבל אין ספק שזה יכל להגמר אחרת. אנחנו מבינים עם מי יש לנו עסק כאן... מכאן ועד סוף הקניון אנחנו הולכים אחרי הקופיף חואן בדרך באמת לא פשוטה. אבל אין דרך חזרה... קפיצות מעל מפלים והסחפות בזרם. בקיצור- בלאגן. איכשהו אנחנו יוצאים בסוף מהנקיק שלמים ובריאים וחוזרים לרפסודה. שם מקימים את המאהל.
ערב שבת היום. חואן הולך עם שני חברה לקנות תרנגולים לכבוד שבת.
הם חוזרים עם 2 תרנגולים גדולים, אלכהול ושתייה. עושים קידוש. חואן וחוזה בנו מתקן לצלייה של העופות מעל האש- משהו מרשים ביותר והנה אנחנו יושבים לסעודת שבת הגונה. העוף יצא גם הוא על הכיפאק! בהזדמנות זו אגב- אנחנו משמיעים לחואן וחוזה את השיר של חואן וחוזה -שני מקסיקנים של הרב מאיר... האווירה מדהימה. כיף.
חואן מדגיש לכולם שאם משהו לא אוכל את העור של העוף- שיביא לו.
וכאן יש להוסיף אנקדוטה חשובה:
בלה פז או בערי הבוליביאנים השונות- לא כדאי לאכול את העור. לה פז למשל- זה ממש קוסטה ריקה לעופות סטלנים- שם הם משתזפים להם בשמש להנאתם לכל אורך השעות החמות. הצ'ולות שמוכרות את העופות ברחוב מקפידות מאוד לפרוש אותם כך שאף חלק לא יהיה בצל (שאף חלק לא יהיה מקופח) וכך אתה מוצא את עצמך קונה עוף שזוף כהוגן ולתהות האם אי פעם תצא בריא מהארוחה הזו. פשוט קוסטה ריקה לעופות ..... כאן, בקורויקו, זה שונה- העוף טרי ובריא וזה למה חואן מדגיש שהוא רוצה לאכול את העור.
זה מוזר כי אצלינו זה בעצם זבל. אשכרה זבל- אצלו זה מעדן!
מאוחר אנחנו פורשים לישון עם בטן דשנה כראוי לכבוד שבת...
למחרת- שבת. יום רגוע הפלגה של חצי שעה, טיולון של שעתיים לתצפית נחמדה על האיזור. עוד הפלגה של חצי שעה והגענו לקמפינג. (האמת שזה יום די מבוזבז- תירוץ של שאול להכניס יום נוסף לטיול שתכלס- ארבעה או חמישה ימים מספיק. יאללה כפרה- מה זה משנה באמת? יפה כאן...)
למחרת- שבת. יום רגוע הפלגה של חצי שעה, טיולון של שעתיים לתצפית נחמדה על האיזור. עוד הפלגה של חצי שעה והגענו לקמפינג. (האמת שזה יום די מבוזבז- תירוץ של שאול להכניס יום נוסף לטיול שתכלס- ארבעה או חמישה ימים מספיק. יאללה כפרה- מה זה משנה באמת? יפה כאן...)
הקמפינג של היום מרשים ביותר. זה נמצא באמצע נקיק יפהפה של הקורויקו. מן מפרץ פסטורלי שאליו נשפך נחל קטן בסדרה של מפלים ובריכות עם צמחייה צפופה ויפה. בקיצור- גן עדן. לא היה אכפת לי להשאר כאן שבוע! מ-ד-ה-י-ם!
למחרת אנחנו מקדישים את כל היום לטיול בערוץ הצדדי שנשפך כאן לקורויקו. מדובר ביום היפה ביותר מתוך ששת הימים. נכנסים לערוץ מחורץ מאוד שהשבילים בו נפרצו על ידי חואן בעצמו. קטעים מסויימים מחייבים ירידה בחבל או קפיצות לבריכות. בהמשך חואן פותח אפילו המשך לדרך הקיימת עם המנצטה ומגלים שני מפלים יפהפיים בגובה 60 מטר! יום קסום.
למחרת אנחנו מקדישים את כל היום לטיול בערוץ הצדדי שנשפך כאן לקורויקו. מדובר ביום היפה ביותר מתוך ששת הימים. נכנסים לערוץ מחורץ מאוד שהשבילים בו נפרצו על ידי חואן בעצמו. קטעים מסויימים מחייבים ירידה בחבל או קפיצות לבריכות. בהמשך חואן פותח אפילו המשך לדרך הקיימת עם המנצטה ומגלים שני מפלים יפהפיים בגובה 60 מטר! יום קסום.
בהמשך אני חושב לעצמי שתכלס- מדהים כאן. זוהי בוליביה במאקרו- מקרוב. אבל אי אפשר באמת להכיר את בוליביה מקרוב. אני אצטרך לזה את כל החיים! זה נחמד לראות פעם אחת אבל אם אני באמת רוצה לראות- אז בטרקים רואים, מלמעלה רואים... אם זו הייתה הארץ שלי- הייתי יורד בכל נקיק כזה וחוקר אותו עד הסוף. אבל כאן אני רוצה להתרשם. ולהתרשם- זה יותר מלמעלה... זו התחושה שלי.
אנחנו יורדים לקמפינג בסדרה של שלוש קפיצות בגובה 10 מטר ליד מפלים יפהפיים לתוך ברכות עמוקות וצלולות. אין אפס- גן עדן עלי אדמות. מגיעים בארבע וחצי לקמפ עייפים ומרוצים. מרק טוב. פסטה אפריקנית עוד יותר טובה שחואן מפנק ושוב אנחנו יושבים סביב המדורה באמצע הגונגלים. חצי ירח מקשט את השמיים ושולח קרניים לבנות בין העצים אלינו- מה צריך יותר? רק אשה טובה. זהו.
ביום האחרון של השייט יש אוירת יום שישי בצבא. מסדרים לקראת יציאה ומשהו מזכיר קצת לחץ בית. לא יודע למה אבל כולם הרגישו את זה. אולי החברה היו לחוצים קצת להגיע לרורהנבקה ... בכולאופן, חואן הכין פנקיקים מעולים ואחרי הכל יצאנו רק בעשר וחצי. שייט של שלוש שעות וחצי כשבאמצע עצרנו פעמיים- פעם אחת כי החברה על האבובים נתקעו במערבולת ופעם נוספת כי אשר שכח את המצלמה שלו בעצירה הקודמת... ארוחת צהרים אכלנו פסטה אפריקאית שחואן הכין כבר בבוקר. את הארוחה אכלנו על הרפסודה כי לא היה זמן לעצור.
הגענו לגשר של קרנבי באיזור 14. פירקנו את הרפסודה והתארגנו בזריזות. אכלנו צהרים בחתוליה שחואן מכיר את הסניורה. משם החברה המשיכו לרורה, אני וחואן פנינו לכיוון הבית שלו.
הגענו לגשר של קרנבי באיזור 14. פירקנו את הרפסודה והתארגנו בזריזות. אכלנו צהרים בחתוליה שחואן מכיר את הסניורה. משם החברה המשיכו לרורה, אני וחואן פנינו לכיוון הבית שלו.
כאן מתחיל להיות מעניין מאוד כי אני אשכרה הולך להכנס לחיים אוטנתיים בכפר קטן כאורח ממש ולא כתייר... חואן גר בכפר קטן בערך 40 דקות דרום מערב מקרנבי בשם אלקוצ'ה. אנחנו צריכים לתפוס איזה גיפ שנוסע לשם. זה דרך גיפים. אנחנו מחכים בפאתי קרנבי ונראה כאילו אנחנו הולכים לחכות הרבה. הפרט הזה לא מענין את חואן- יש לו את כל החיים והוא לא ממהר לאף מקום. נראה שהקצב של החיים כאן שונה בתכלית מהקצב המוכר לי. חואן נכנס לחנות קטנה לצלצל להורים רגע. מסתבר שההורים של חואן בקרנבי וזה מסדר לנו טרמפ (אין להם רכב משלהם אבל יש להם טרמפ עם משהו ואנחנו נצטרף). אנחנו יושבים על הרחוב ושותים צ'יצה (משקה טעים וקרוקר על בסיס תירס) ומחכים. אמא של חואן- רוסה ואבא שלו (לא זוכר) מצטרפים אלינו תוך איזה עשרים דקות ואנחנו מחכים יחד.
אני מזמין עוד צ'יצה ושותה להנאתי, מביט סביבי בחיים הכלכך שונים. השירותים שהסניורה בחנות מפנה אותי אליהם נעשים חוויה בפני עצמם- הם בנויים בחצר של אחורי כמה בתים. בול פגיעה כמובן. בחצר משתובבות להן מספר ילדות קטנות וצ'ולה אחת מכבסת בגדים. אם זה היה נעים לי- הייתי יכול להסתכל עליהם שעות. אני חוזר לרחוב למשפחת חואן ומחכים לטרמפ. חצי שעה נוספת ורכב חבוט אוסף אותנו. בדרך הוא עוד מעמיס כמה שקי אוכל לחזירים. מגיעים לאלקוצ'ה באיזור 17. שם חוצים -עם הרכב- מגרש כדורגל שבו משחקים כ20 ילדים ופורקים את השקים בצידו השני. אחכ ממשיכים לבית של חואן.
בחצר הפנימית של הבית יש להם מלא חיות- אווזים, שני כלבים (חמודים דווקא), שלושה חתולים, ארנבות ובטח יש עוד שלא ראיתי. עץ פומלות שזכה לתשומת לב מרובה ממני גם גדל לו שם.
חואן אומר שהחברה שלו ירדו לנהר לדוג ואנחנו מתארגנים לרדת גם. בדרך אנחנו מברכים לשלום בלבביות כמה צולות שיושבות בפינה, את בעלי החנויות הקטנות ואת כל מי שאנחנו פוגשים ברחוב. זה כפר קטן וכולם מכירים את כולם.
בנהר אנחנו פוגשים שני חברים של חואן שלשאלתי במה הם עובדים הם עונים שהם מחפשים זהב. מה שלאמיתו של דבר נראה לי כ"לא עושים כלום". לשאלתי אם הם אוהבים לדוג הם עונים שכשאין מה לעשות אז כן. מה שמוביל אותי לחשוב עוד יותר על כך שהם פשוט לא עושים כלום, כי לחפש זהב אפשר כל הזמן... בנתיים הלילה יורד ואנחנו יושבים ומדברים שלושתינו לאור הירח הכמעט מלא וממש סבבה לי. כיף. מרגיש שנכנסתי לרגע לחיים בפלנטה אחרת...
בחכתינו לא עולה כלום ואנחנו מקפלים בחזרה לכפר. נפרדים לשלום מחברים של חואן ומגיעים הביתה. מקלחת קצרה ואנחנו בדרך לאכול. חואן לא אוכל בבית- יש לאמא שלו "מסעדונת" בכפר (יותר נכון חתולייה זולה מאוד). בכולאופן אנחנו פונים לאכול שם. כבר מאוחר והמסעדה סגורה. רוסה השאירה לנו אורז, סלט ושני חתיכות בשר. אוכלים בכיף. קפה עם חלב ואנחנו יוצאים. עכשיו הולכים לדודה של חואן שגרה ממול למסעדה. היא יושבת עם חברה מקרנבי. היא מתלהבת לראות אותי ומיד אנחנו מתישבים והיא פותחת בירות. השעה בערך 20.30 ואנחנו יושבים ושותים ושותים וצוחקים ויושבים ורוקדים ותופסים ראש. ואין לי מושג כמה שתיתי שם אבל הייתי מסטול ממש בסוף הערב... אני רקדתי עם דודה של חואן והוא עם חברה שלה לצלילי מוזיקה טובה באמת. ואז שוב מתיישבים ושותים וכו וכו. הערב נגמר איפשהו באיזור 2 בלילה. היה אדירררר! כמובן שנרדמנו שנינו אצל הדודה בבית כי היינו מסטולים וכח לחזור לא היה...
אני מזמין עוד צ'יצה ושותה להנאתי, מביט סביבי בחיים הכלכך שונים. השירותים שהסניורה בחנות מפנה אותי אליהם נעשים חוויה בפני עצמם- הם בנויים בחצר של אחורי כמה בתים. בול פגיעה כמובן. בחצר משתובבות להן מספר ילדות קטנות וצ'ולה אחת מכבסת בגדים. אם זה היה נעים לי- הייתי יכול להסתכל עליהם שעות. אני חוזר לרחוב למשפחת חואן ומחכים לטרמפ. חצי שעה נוספת ורכב חבוט אוסף אותנו. בדרך הוא עוד מעמיס כמה שקי אוכל לחזירים. מגיעים לאלקוצ'ה באיזור 17. שם חוצים -עם הרכב- מגרש כדורגל שבו משחקים כ20 ילדים ופורקים את השקים בצידו השני. אחכ ממשיכים לבית של חואן.
בחצר הפנימית של הבית יש להם מלא חיות- אווזים, שני כלבים (חמודים דווקא), שלושה חתולים, ארנבות ובטח יש עוד שלא ראיתי. עץ פומלות שזכה לתשומת לב מרובה ממני גם גדל לו שם.
חואן אומר שהחברה שלו ירדו לנהר לדוג ואנחנו מתארגנים לרדת גם. בדרך אנחנו מברכים לשלום בלבביות כמה צולות שיושבות בפינה, את בעלי החנויות הקטנות ואת כל מי שאנחנו פוגשים ברחוב. זה כפר קטן וכולם מכירים את כולם.
בנהר אנחנו פוגשים שני חברים של חואן שלשאלתי במה הם עובדים הם עונים שהם מחפשים זהב. מה שלאמיתו של דבר נראה לי כ"לא עושים כלום". לשאלתי אם הם אוהבים לדוג הם עונים שכשאין מה לעשות אז כן. מה שמוביל אותי לחשוב עוד יותר על כך שהם פשוט לא עושים כלום, כי לחפש זהב אפשר כל הזמן... בנתיים הלילה יורד ואנחנו יושבים ומדברים שלושתינו לאור הירח הכמעט מלא וממש סבבה לי. כיף. מרגיש שנכנסתי לרגע לחיים בפלנטה אחרת...
בחכתינו לא עולה כלום ואנחנו מקפלים בחזרה לכפר. נפרדים לשלום מחברים של חואן ומגיעים הביתה. מקלחת קצרה ואנחנו בדרך לאכול. חואן לא אוכל בבית- יש לאמא שלו "מסעדונת" בכפר (יותר נכון חתולייה זולה מאוד). בכולאופן אנחנו פונים לאכול שם. כבר מאוחר והמסעדה סגורה. רוסה השאירה לנו אורז, סלט ושני חתיכות בשר. אוכלים בכיף. קפה עם חלב ואנחנו יוצאים. עכשיו הולכים לדודה של חואן שגרה ממול למסעדה. היא יושבת עם חברה מקרנבי. היא מתלהבת לראות אותי ומיד אנחנו מתישבים והיא פותחת בירות. השעה בערך 20.30 ואנחנו יושבים ושותים ושותים וצוחקים ויושבים ורוקדים ותופסים ראש. ואין לי מושג כמה שתיתי שם אבל הייתי מסטול ממש בסוף הערב... אני רקדתי עם דודה של חואן והוא עם חברה שלה לצלילי מוזיקה טובה באמת. ואז שוב מתיישבים ושותים וכו וכו. הערב נגמר איפשהו באיזור 2 בלילה. היה אדירררר! כמובן שנרדמנו שנינו אצל הדודה בבית כי היינו מסטולים וכח לחזור לא היה...
בבוקר אני מתעורר לפני חואן ומיד מוזמן לאכול במסעדה עם משפחתו בלעדיו. אני יושב עם אמא צ'ולה ואבא ואח שלו ואוכלים אורז סלט ובשר על הבוקר. נו. בסדר. אמא מדברת איתי מלא ואני מבין 50 אחוז ובכלזאת אנחנו מצליחים לנהל שיחת ידידים ארוכה על החיים בארץ ובבוליביה. אני מתחיל לחשוב שהבוליביאנים הם כן נחמדים רק שצריך להגיע בתור אורח ולא בתור זר...
אחרי הארוחה, אני הולך לבית של חואן. בא לי לכתוב קצת. לשבת בכיכר ולכתוב. אני נתקע איזה זמן בחצר כשאני סוחט לי מיץ פומלות נהדר ואחריו נאבק בקוקוס עקשן- קודם להוריד אותו מהעץ ואחכ לפצח אותו (גילוי- לקוקוס יש שני קליפות. יש קליפה ענקית ירוקה מסביב לחומה הקשה...). מיץ קוקוס טעים ואני בדרך לכיכר עם יומני היקר. יושב בספסל רעוע מסביבי צחוק ילדים וכפר כמנהגו נוהג. אוכל חתיכות קוקוס להנאתי וכותב... מסביב הכל הרים ירוקים עם עצים מעצים שונים שאינני מכיר. למטה זורם נהר ענק שאתמול ניסינו לדוג בו. באמת שחלום כאן. חלום. אם זה לא חלום אז מה כן? רק אשה טובה- זה כל מה שחסר...
אחר כך אני יוצא עם חואן לטיול מסביב לכפר עם אבובים. לפני שאנחנו יוצאים מהכפר הוא עוצר באיזה בית קטן וקונה מהסניורה שק גומי שזה בעצם הגירסא הישנה והבטוחה לשקית אטימה וזה משמש את חואן גם בתור אבוב. אנחנו חוצים את הנהר ומגיעים לשפך של ריו זונגו. שאול אוהב לקרוא לו ריו ורדה- בטח כי הוא פוחד שסוכנויות אחרות ישמעו על זה ויוציאו גם הם טיולים לשם. יש לו פרנויות לא ברורות לפעמים. מריו ורדה אנחנו עושים אבובים בערך שלוש קמ ויורדים בגדה המערבית של הנהר הגדול (מצדו השני של הכפר). שם גרים להם בנחת כמה משפחות בתוך סבך הגונגלים. כל פעם שהם רוצים לצאת ולבוא הם צריכים לחצות את הנהר, והנהר ענק. גדלים שם להנאתם בננות לרוב, קקאו, קוקוס, לימה (פרי הדר שלא הכרתי- מתוק), ואנחנו מתקדמים ואוכלים תוך כדי. מידי פעם חואן עוצר אותי ומסמן להיות בשקט ואז מראה לי איזה סוג של חייה או ציפור.
בסופו של יום אנחנו חוזרים לנהר וחוצים אותו בחזרה. ארוחת צהרים מאוחרת במסעדה ואנחנו מתחילים לקפל את הדברים לקראת החזרה ללה פז.
א.ע. אני נפרד לשלום ממכרי בכפר- משפחת חואן ואנחנו נוסעים לקרנוי.
בקרנוי מניחים את התיקים בבית של חבר של חואן ("חבר כמו אח"), לוקחים גיטרה, ויוצאים לשוטט בעיר. יש לנו כמה שעות עד שאנחנו צריכים לצאת ללה פז- למה לא? אני מסתובב עם חואן, מידי פעם הוא פוגש חבר, אנחנו גם מנגנים קצת בכיכר המרכזית (משהו נתן לחואן 2 בוליביאן אפילו!), שם מקרינים איזה סרט הוליוודי בחוצות הכיכר וכל זקני העיירה שם, יושבים ושותים שייק פפאייה ונהנים לנו. אני אשכרה מרגיש כמו איזה מתבגר שמסתובב במרכז העיר ומחפש מה לעשות.
ב23 אנחנו לוקחים מונית ללה פז וב4 נשפכים לישון אצל שאול בבית עד חמש ורבע. מחכים לנו עכשיו 9 ימים של טיול מפלצוקו לאפולו
בסופו של יום אנחנו חוזרים לנהר וחוצים אותו בחזרה. ארוחת צהרים מאוחרת במסעדה ואנחנו מתחילים לקפל את הדברים לקראת החזרה ללה פז.
א.ע. אני נפרד לשלום ממכרי בכפר- משפחת חואן ואנחנו נוסעים לקרנוי.
בקרנוי מניחים את התיקים בבית של חבר של חואן ("חבר כמו אח"), לוקחים גיטרה, ויוצאים לשוטט בעיר. יש לנו כמה שעות עד שאנחנו צריכים לצאת ללה פז- למה לא? אני מסתובב עם חואן, מידי פעם הוא פוגש חבר, אנחנו גם מנגנים קצת בכיכר המרכזית (משהו נתן לחואן 2 בוליביאן אפילו!), שם מקרינים איזה סרט הוליוודי בחוצות הכיכר וכל זקני העיירה שם, יושבים ושותים שייק פפאייה ונהנים לנו. אני אשכרה מרגיש כמו איזה מתבגר שמסתובב במרכז העיר ומחפש מה לעשות.
ב23 אנחנו לוקחים מונית ללה פז וב4 נשפכים לישון אצל שאול בבית עד חמש ורבע. מחכים לנו עכשיו 9 ימים של טיול מפלצוקו לאפולו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה