מקורדיירה ריאל חזרנו ללה פז. החלטתי שאני הולך לנסות עכשיו את הווילד רובר (הוסטל). מאז שהגעתי ללה פז לא עזבתי לרגע את ההוסטלים הישראלים. היה בא לי לנסות משהו אחר. אולי יהיה לי כיף מי יודע?
הווילד רובר והלוקי הם 2 הוסטלים טיפה מרוחקים מהמרכז. יותר אהבתי את הווילד רובר מהפעמים הקודמות שהייתי במסיבות שם. זה "הוסטל מסיבה" במלוא מובן המילה ויש לו סטייל גבוה (הוא גם עולה פי 2). יש דאנס באר בתוך ההוסטל. כל השירותים האפשריים קיימים בתוך ההוסטל עצמו (כביסה, אוכל, אינטרנט ואפילו פירסינג וקעקועים). התוודעתי לאנשים (והמון) שבאו ללה פז לשבועיים ולא יצאו מההוסטל בכלל. הכל פשוט קיים שם. קשה לי להבין מה הם בדיוק באו לחפש בבוליביה. בסופו של דבר מה שקיים בהוסטל לא מייצג את בוליביה בשיט. זה פשוט פינת אירופה בתוך לה פז. אבל שיערב להם- אם זה מה שהם אוהבים- שיהנו.
בקיצור- הגעתי לווילד רובר ונרשמתי ל3 לילות. אני צריך לנוח. כל לילה מסיבות עד 2 בלילה. ישנים עד מאוחר ומעבירים את הזמן עד הלילה הבא. האווירה באוויר של ההוסטל פשוט ג-ס-ה. במלוא מובן המילה. וזה אומר נגיד שאי אפשר לבוא ולדבר עם בחורה בנחמדות. כי כשאתה ניגש אליה מבחינתה יש לך מטרה אחת והיא (למי שלא הבין) להביא אותה למיטה שלך הלילה. החדרים הם של 6 מיטות לכל הפחות וזה אומר (כן) שלא אכפת לאף אחד (כמעט) לעשות אהבה בדורמהאווס. וזה אומר שאתה יכול להכנס למיטה ב2 בלילה ובמקום 6 אנשים בחדר יש איזה 10... משעה אחת בלילה קשה למצוא מקום פרטי ושקט שלא נתפס כבר על ידי זוג (שהכירו באותו ערב). הבנות בהוסטל נעשות מטרות לגברים המיוחמים ורק חסר שישימו מספרים על הראש. בקיצור- הבנתם במה מדובר.
אז בסדום ועמורה הזה הייתי 3 לילות. כן. יותר נכון לומר- שרדתי 3 לילות. כי אם למשהו היה ספק- אז אני יבהיר אותו. היה שם חרא. עשה לי רע בלב. פשוט רע. ושלא תבינו לא נכון- אני אוהב לשתות ולרקוד ולפעמים בא לי בטוב ממש מסיבה. אבל שם- זה היה מוגזם. אני לא כזה. זה לא החיים שלי. זה יכול להיות טוב כחוויונת מהצד. לא יותר מזה. קשה לי לראות בחורה בתור חתיכת בשר עם מספר על הראש. וזה בדיוק מה שהבחורות שם שוות. כנראה שהם גם אוהבות את זה אחרת היו מחפשות להם הוסטל אחר...
הווילד רובר והלוקי הם 2 הוסטלים טיפה מרוחקים מהמרכז. יותר אהבתי את הווילד רובר מהפעמים הקודמות שהייתי במסיבות שם. זה "הוסטל מסיבה" במלוא מובן המילה ויש לו סטייל גבוה (הוא גם עולה פי 2). יש דאנס באר בתוך ההוסטל. כל השירותים האפשריים קיימים בתוך ההוסטל עצמו (כביסה, אוכל, אינטרנט ואפילו פירסינג וקעקועים). התוודעתי לאנשים (והמון) שבאו ללה פז לשבועיים ולא יצאו מההוסטל בכלל. הכל פשוט קיים שם. קשה לי להבין מה הם בדיוק באו לחפש בבוליביה. בסופו של דבר מה שקיים בהוסטל לא מייצג את בוליביה בשיט. זה פשוט פינת אירופה בתוך לה פז. אבל שיערב להם- אם זה מה שהם אוהבים- שיהנו.
בקיצור- הגעתי לווילד רובר ונרשמתי ל3 לילות. אני צריך לנוח. כל לילה מסיבות עד 2 בלילה. ישנים עד מאוחר ומעבירים את הזמן עד הלילה הבא. האווירה באוויר של ההוסטל פשוט ג-ס-ה. במלוא מובן המילה. וזה אומר נגיד שאי אפשר לבוא ולדבר עם בחורה בנחמדות. כי כשאתה ניגש אליה מבחינתה יש לך מטרה אחת והיא (למי שלא הבין) להביא אותה למיטה שלך הלילה. החדרים הם של 6 מיטות לכל הפחות וזה אומר (כן) שלא אכפת לאף אחד (כמעט) לעשות אהבה בדורמהאווס. וזה אומר שאתה יכול להכנס למיטה ב2 בלילה ובמקום 6 אנשים בחדר יש איזה 10... משעה אחת בלילה קשה למצוא מקום פרטי ושקט שלא נתפס כבר על ידי זוג (שהכירו באותו ערב). הבנות בהוסטל נעשות מטרות לגברים המיוחמים ורק חסר שישימו מספרים על הראש. בקיצור- הבנתם במה מדובר.
אז בסדום ועמורה הזה הייתי 3 לילות. כן. יותר נכון לומר- שרדתי 3 לילות. כי אם למשהו היה ספק- אז אני יבהיר אותו. היה שם חרא. עשה לי רע בלב. פשוט רע. ושלא תבינו לא נכון- אני אוהב לשתות ולרקוד ולפעמים בא לי בטוב ממש מסיבה. אבל שם- זה היה מוגזם. אני לא כזה. זה לא החיים שלי. זה יכול להיות טוב כחוויונת מהצד. לא יותר מזה. קשה לי לראות בחורה בתור חתיכת בשר עם מספר על הראש. וזה בדיוק מה שהבחורות שם שוות. כנראה שהם גם אוהבות את זה אחרת היו מחפשות להם הוסטל אחר...
טוב. אני יעזוב את חווית שלושת הימים בסדום ואמשיך בסקירת המשך ה-ט-י-ו-ל. (אם זה מענין משהו אני יכול להמשיך לפרט בנפרד :))...
חזרתי ללה פז ביום חמישי מהטרק והחלטתי שהדבר הבא שאני יעשה זה הווינה פוטוסי. הר בגובה 6088 מטר בקורדיירה ריאל. אני כבר חודש בבוליביה ומאוקלם היטב לגבהים. אני מאוד מקווה שאצליח. לקחתי כדורי גובה ליתר בטחון אם אני ארגיש צורך.
בעקרון יש לי את כל הציוד שאני צריך כדי לטפס את ההר לבד. חבל לשלם 1000 בוליביאן לסוכנות. שכרתי רק גרזן קרח ונעלי פלסטיק שלא היו לי (בדיעבד זה היה מיותר כי יכולתי תכלס לטפס עם הסקרפה שלי אבל לא נורא). הלכתי לסוכנות כדי לארגן לי את ההגעה להר הלוך וחזור. רק נסיעה. הם רוצים 10 דולר לכל כיוון. יאללה. סגרתי את כל הקצוות, אוכל, נסיעה, ציוד... למחרת שילמתי לווילד רובר 286 בוליביאן וברחתי משם. לא נראה לי שאציג שם את כף רגלי שוב.
הגעתי לווינה פוטוסי בשעה 10 בערך. הרפוחיו למטה בגובה 4600. אני אטפס לרפוחיו העליונה ושם אשן. היא אמורה להיות ב5100 בערך. אני עם תיק כבד. אוהל, בנזיניה, אוכל, הכל. במהלך הטיפוס אני פוגש זוג אירופאים שמטפסים עם ציוד סקי. מחר בבוקר הם רוצים לעלות ולרדת בסקי. הגבר בן 70 בערך. עונה לחלוטין להגדרה "משוגע". איתו נמצאת בחורה בערך בת שלושים. לולא הייתי שומע אותו במה אוזני קורא לה "my girlfriend" הייתי חותם שהיא הבת שלו. מסתבר שהם חברים. עושים חיים ביחד והאהבה בניהם פורחת. ברפוחיו אני מבין שקיימת רפוחיו יותר למעלה. ב5350. רק שהיא פרטית. מה זה משנה? אני גם ככה עם אוהל. ברפוחיו אני רק מתכוון להשאיר את התיק מחר כשאני אטפס. המחיר לשינה ברפוחיו הוא 70 בוליביאן. ברור שאני אשן באוהל. זו תהיה גם חוויה יחודית. פעם ראשונה שאני אקים אוהל על השלג!
אני ממשיך לרפוחיו העליונה ומחפש מקום טוב לאוהל. טיפה למעלה אני מוצא אוכף טוב ושם אני מתמקם. החוויה מדהימה אותי. הנוף משם משגע. אני ב5400 בערך. הכי גבוה שאי פעם ישנתי...
אני מחמם 4 ליטר שלג בשביל הטיפוס מחר. מבשל פסטה טובה, מדבר עם המדריך שנמצא ברפוחיו על להשאיר את התיק שם מחר. אני אצטרך לשלם 30 בוליביאן. אין ברירה, אי אפשר להשאיר ככה את הציוד, הוא יגנב. אני עושה חישוב מהיר של כמה יצא לי סהכ הטיפוס - 235 בוליביאן. נשמע סביר לגמרי.
ב12.40 בלילה אני מתעורר (יום שני בשבוע), לובש כל מה שיש לי- גופיה טרמית, מיקרו פליז, מעיל פוך, מעיל גורטקס, גדקס, מכנס טיולים, מכנס נגד גשם, חם צואר, כובע גרב, 2 זוגות גרביים, כפפות סקי. זהו. בחוץ בערך מינוס עשר. ולמעלה עוד יהיה קר יותר. סנדביץ קטן וכמה עוגיות ואני מקפל את האוהל המזרון והשקש, שם אותם ברפוחיו ובערך ברבע לשתיים אני מתחיל לטפס.
ב6.20 זריחה. יש לי בערך 4 שעות.
הטיפוס לא קשה במיוחד. הקור באצבעות של הרגליים הוא הדבר המציק העיקרי.
בעקרון יש לי את כל הציוד שאני צריך כדי לטפס את ההר לבד. חבל לשלם 1000 בוליביאן לסוכנות. שכרתי רק גרזן קרח ונעלי פלסטיק שלא היו לי (בדיעבד זה היה מיותר כי יכולתי תכלס לטפס עם הסקרפה שלי אבל לא נורא). הלכתי לסוכנות כדי לארגן לי את ההגעה להר הלוך וחזור. רק נסיעה. הם רוצים 10 דולר לכל כיוון. יאללה. סגרתי את כל הקצוות, אוכל, נסיעה, ציוד... למחרת שילמתי לווילד רובר 286 בוליביאן וברחתי משם. לא נראה לי שאציג שם את כף רגלי שוב.
הגעתי לווינה פוטוסי בשעה 10 בערך. הרפוחיו למטה בגובה 4600. אני אטפס לרפוחיו העליונה ושם אשן. היא אמורה להיות ב5100 בערך. אני עם תיק כבד. אוהל, בנזיניה, אוכל, הכל. במהלך הטיפוס אני פוגש זוג אירופאים שמטפסים עם ציוד סקי. מחר בבוקר הם רוצים לעלות ולרדת בסקי. הגבר בן 70 בערך. עונה לחלוטין להגדרה "משוגע". איתו נמצאת בחורה בערך בת שלושים. לולא הייתי שומע אותו במה אוזני קורא לה "my girlfriend" הייתי חותם שהיא הבת שלו. מסתבר שהם חברים. עושים חיים ביחד והאהבה בניהם פורחת. ברפוחיו אני מבין שקיימת רפוחיו יותר למעלה. ב5350. רק שהיא פרטית. מה זה משנה? אני גם ככה עם אוהל. ברפוחיו אני רק מתכוון להשאיר את התיק מחר כשאני אטפס. המחיר לשינה ברפוחיו הוא 70 בוליביאן. ברור שאני אשן באוהל. זו תהיה גם חוויה יחודית. פעם ראשונה שאני אקים אוהל על השלג!
אני ממשיך לרפוחיו העליונה ומחפש מקום טוב לאוהל. טיפה למעלה אני מוצא אוכף טוב ושם אני מתמקם. החוויה מדהימה אותי. הנוף משם משגע. אני ב5400 בערך. הכי גבוה שאי פעם ישנתי...
אני מחמם 4 ליטר שלג בשביל הטיפוס מחר. מבשל פסטה טובה, מדבר עם המדריך שנמצא ברפוחיו על להשאיר את התיק שם מחר. אני אצטרך לשלם 30 בוליביאן. אין ברירה, אי אפשר להשאיר ככה את הציוד, הוא יגנב. אני עושה חישוב מהיר של כמה יצא לי סהכ הטיפוס - 235 בוליביאן. נשמע סביר לגמרי.
ב12.40 בלילה אני מתעורר (יום שני בשבוע), לובש כל מה שיש לי- גופיה טרמית, מיקרו פליז, מעיל פוך, מעיל גורטקס, גדקס, מכנס טיולים, מכנס נגד גשם, חם צואר, כובע גרב, 2 זוגות גרביים, כפפות סקי. זהו. בחוץ בערך מינוס עשר. ולמעלה עוד יהיה קר יותר. סנדביץ קטן וכמה עוגיות ואני מקפל את האוהל המזרון והשקש, שם אותם ברפוחיו ובערך ברבע לשתיים אני מתחיל לטפס.
ב6.20 זריחה. יש לי בערך 4 שעות.
הטיפוס לא קשה במיוחד. הקור באצבעות של הרגליים הוא הדבר המציק העיקרי.
כאן אני רוצה לעצור לרגע ולהבהיר- טיפוס הרים זה חרא! לא כיף לקום מוקדם וללכת בקור דובים הזה. לכל אורך הדרך אתה מנסה להסביר לעצמך על מה ולמה אתה עושה את מה שאתה עושה. שום נסיון לתת לעצמך תשובה - אינו משכנע. התשובה היחידה שתהיה תתקבל בפסגה כשתראה את הנוף. בזמן הטיפוס- גם הפסגה לא נראית משכנעת וכל המסע הזה נראה כתהליך מזוכיזם אכזרי לא ברור. אבל אתה ממשיך. למה? אין תשובה. אתה פשוט הולך. תעלומה.
לפסגה אני מגיע בערך ב6 וממתין לזריחה. הסכין האחרונה שלפני הפסגה גורמת לי לשאול את עצמי למה לעזאזל אני עולה את זה לבד ולמה החיים שלי לא חשובים לי מספיק... בכולאופן אני מגיע בשלום ומתיישב. אוכל קצת עוגיות ועוד סנדוויץ ומביט בנוף. נוף מדהים. אין מילים. אבל משהו בי כבר נהיה אדיש. כמעט חצי שנה כבר! כנראה שאני יכול להשחק. בהתחלה זה היה נראה שאני לא אצליח להגיע למצב הזה. והנה זה בא. אני חושב שזה קצת משמח. הנה אני מגיע למיצוי כלשהו...
אני נשאר שעתיים וחצי על הפסגה ויורד אחרון. יפה כאן אחרי הכל. היה שווה.
הירידה מאוד מהירה והכל חדש. בהלוך היה חושך ולא ראיתי כלום. עכשיו אפשר לראות הכל וזה מטורף. יש כאן עשרות מערות קרח שגורמות לי לתהות למה לעזאזל שאול לא מוציא לכאן טרקים של מערות קרח. זה כלכך קרוב ללה פז! בדיעבד אני מבין שאם הוא יעשה את זה כל הסוכנויות יעתיקו גם. אז הוא מוותר.
למטה אני מבשל ארוחת צהרים מהירה ועולה על המיני ואן ללה פז. ב14 אני כבר בלה פז. אני נכנס לסולריו. הוסטל נחמד וזול מאוד. משם אני הולך לשאול ומעביר את הזמן עד הערב. ארוחת ערב במסעדה זולה ואני נשפך לישון.
למחרת אני מעביר את רוב היום אצל שאול כשאני מתלבט ממש אם לצאת לטרק נוסף באיזור היאמפו (הר גבוה במערב קורדיירה ריאל) או לרדת לאיזה שייט נהרות על רבסודה. יש קבוצה של חברה טובים שיוצאים מחר לריו קורויקו. ההתלבטות באמת קשה...
בערב אני אוכל פיצה ב"פיצה גלאדיס" הישראלית יחד עם עוד איזה שמונה ישראלים. פוגש דתלשית מאלון שבות ששמעה עלי מאיפשהו ודברה איתי דרך הפייסבוק. היה נחמד ובסופו של ערב אני שוב נשפך לישון כשאני לא סגור בדיוק אם אני יוצא למחרת לשייט או מחרתיים ליאמפו.
בעשרה לשמונה בבוקר אני מחליט שבא לי שייט. אני אורז ברגע הכל, עושה צ'ק אווט וטס לשאול. ב7 החברה כבר היו אמורים להיות אצלו. אני מספיק להגיע בזמן ומבהיר לשאול שאני יוצא עכשיו לריו קורויקו. הוא אוהב אותי ומכניס אותי ברגע האחרון (למרות שאנחנו כבר 10 אנשים ואי אפשר יותר מ9). הוא נותן לי הנחה הגונה בלי שאני מבקש והנה אני בפנים. יום רביעי.
עכשיו מחכים לי שישה ימי שייט מעניינים עם 8 חברה טובים (שניים מהם מהיחידה). השייט זה משהו חדש שעוד לא עשיתי בטיול ואני מקווה שאני הולך להנות מזה
אני נשאר שעתיים וחצי על הפסגה ויורד אחרון. יפה כאן אחרי הכל. היה שווה.
הירידה מאוד מהירה והכל חדש. בהלוך היה חושך ולא ראיתי כלום. עכשיו אפשר לראות הכל וזה מטורף. יש כאן עשרות מערות קרח שגורמות לי לתהות למה לעזאזל שאול לא מוציא לכאן טרקים של מערות קרח. זה כלכך קרוב ללה פז! בדיעבד אני מבין שאם הוא יעשה את זה כל הסוכנויות יעתיקו גם. אז הוא מוותר.
למטה אני מבשל ארוחת צהרים מהירה ועולה על המיני ואן ללה פז. ב14 אני כבר בלה פז. אני נכנס לסולריו. הוסטל נחמד וזול מאוד. משם אני הולך לשאול ומעביר את הזמן עד הערב. ארוחת ערב במסעדה זולה ואני נשפך לישון.
למחרת אני מעביר את רוב היום אצל שאול כשאני מתלבט ממש אם לצאת לטרק נוסף באיזור היאמפו (הר גבוה במערב קורדיירה ריאל) או לרדת לאיזה שייט נהרות על רבסודה. יש קבוצה של חברה טובים שיוצאים מחר לריו קורויקו. ההתלבטות באמת קשה...
בערב אני אוכל פיצה ב"פיצה גלאדיס" הישראלית יחד עם עוד איזה שמונה ישראלים. פוגש דתלשית מאלון שבות ששמעה עלי מאיפשהו ודברה איתי דרך הפייסבוק. היה נחמד ובסופו של ערב אני שוב נשפך לישון כשאני לא סגור בדיוק אם אני יוצא למחרת לשייט או מחרתיים ליאמפו.
בעשרה לשמונה בבוקר אני מחליט שבא לי שייט. אני אורז ברגע הכל, עושה צ'ק אווט וטס לשאול. ב7 החברה כבר היו אמורים להיות אצלו. אני מספיק להגיע בזמן ומבהיר לשאול שאני יוצא עכשיו לריו קורויקו. הוא אוהב אותי ומכניס אותי ברגע האחרון (למרות שאנחנו כבר 10 אנשים ואי אפשר יותר מ9). הוא נותן לי הנחה הגונה בלי שאני מבקש והנה אני בפנים. יום רביעי.
עכשיו מחכים לי שישה ימי שייט מעניינים עם 8 חברה טובים (שניים מהם מהיחידה). השייט זה משהו חדש שעוד לא עשיתי בטיול ואני מקווה שאני הולך להנות מזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה