הטרק השני- פרו

אזנגטה

האזנגטה הוא רכס שנמצא ממזרח לקוסקו. מבחינה גאוגרפית הוא המשך של האלטיפלנו. המשך של הנוף הבוליביאני המוכר של קורדיירה ריאל ושל קורדיירה אפולובמבה. הגובה המרבי שם הוא 6300 מטר (האזנגטה עצמו) ויש מספר פסגות נוספות מעל 6000 מטר. איך שהגענו לטינקי היה אפשר להזכר בצורה ברורה בבוליביה. גם הנוף וגם האנשים שם וגם צורת החיים. הרגשתי קצת חזרה אחורה וזה היה נחמד. בוליביה נעמה לי מאוד כידוע...

הגענו לטינקי בשעה מאוד מאוחרת- באיזור 16 בצהרים. הלכנו מעט לכיוון תחילת הטרק וביקשנו מאיזה מקומי לעשות לו קמפ בחצר. כאמור אנחנו חמישה. אני ישן עם ברלה באוהל שלי ושלושת האחרים מפאת קמצנותם השכירו אוהל של 2 אנשים בלבד.. שיהנו.

ניתן לראות באופן מובהק את רשמיו של האס"ק. בתחילת הטיול אתה מתכונן לטרק כמו לתרח"ט. התיק ארוז כבר יום לפני והכל סגור ואתה יודע בדיוק לאן ליסוע מתי ומאיפה. אתה שם שעון מעורר וב5 לפנות בוקר הכי מאוחר אתה מזנק לטרק. 

בשני הטרקים האחרונים התחלתי את היום הראשון בשעה 9 בבוקר בערך ורק אז עשיתי קניות ואז נסעתי וישנתי לילה ראשון שם, לפני הטרק. האמת- שאין בזה שום דבר רע. זה אפילו יותר טוב אולי. אבל המהפך ברור. מה שכן מבאס זה מה שכבר אמרתי- להגיע לפרו בסוף. להגיע אליה עייף. וזו מדינה מופלאה מאין כמוה...

בכל אופן, התנחלנו בחצר שלו אחרי שהוא הסכים בחינם. הופמן בישר לנו שהוא "מזמין" אותנו למדורה וקנה מהפרואני עצים למדורה. הוא טוען שהוא פירומן וחולה מדורות. 5 סול זה עלה וזה כלל את הילד שלו שלא הפסיק להציק לנו כל הערב. 

בישלנו ערב, שרנו להנאתינו מסביב למדורה ונכנסנו לישון. 

בלילה אמור לרדת גשם וגם מחר. מבחינתינו זה בסדר כי יום ההליכה מחר רק מתקרב לרכב האזנגטה והימים שחשוב לנו מזג האוויר זה הימים שאחרי- ואמור להיות בסדר עד אז.

האוהל שהופמן השכיר התגלה כלא משהו והגשם שירד בלילה חדר. אני וברלה קמנו יבשים כמובן למשמע הבכיונים מהאוהל השני...

היום השני לטרק היה כולו הליכה בעלייה מתונה לכיוון כפרונציק (2 בתים וכלב ומלא לאמות) שנקרא "ארפה". איפשהו בצהרים עצרנו לאכול לחמניות ופסטרמה ודייסת קורנפלור חמה (נמאס מהשיבולת שועל). ברלה נמצא בטרק הראשון שלו ולוקח כדורי גובה. מלא צחוקים במהלך הטיול. כולנו קצינים למעט גדי שהיה חפ"ש. והנושא הוא מושא לים בדיחות וירידות. 

הגענו לארפה לפנות ערב וביקשתי רשות מהסניורה לעשות קמפ בחצר שלה. היא הסכימה וכשנכנסנו הציעה לנו את המחסן שלה תמורת 2 סול לבן אדם. הגובה הוא 4500 וקר ממש. למה לא לשלם 2.8 שקל בשביל לילה תחת קורת גג? לקחנו. השקעה טובה.

למחרת- היום השלישי לטרק, יום שישי. סוף סוף רואים אזנגטה. רכס אדיר. הר מרשים 6300 מטר. לפני שהחברה מתעוררים אני מטפס לאיזה כיפה ליד הכפר לתצפית יפה. כשאני חוזר הם רק מתעוררים. אנחנו מתארגנים.

התיקים כבדים מאוד כי התפנקנו באוכל ותכננו 8 ימים. ברלה וגדי מאוד רוצים לקחת סוס שיסחוב להם תתיקים. אני מבהיר להם שאין לי שום בעייה אבל אני לא הולך לשלם על זה ואמשיך לסחוב את התיק שלי על הגב. 

אחרי שהם מבזבזים לנו איזה שעה על דיונים עם הסניור על המחיר הם מחליטים לא לקחת ואנחנו יוצאים סוף סוף. 

הדרך עולה לפאס ארפה בגובה 4700 מטר, יורדת לערוץ מלא לגונות ואז עולה שוב לפאס בגובה 4850.

בירידה מהפאס השני אנחנו מזהים בקתה. זה נראה טוב. כמו הרפוחיואים של פטגוניה. כמה שהתגעגעתי אליהם...

אנחנו מגיעים לבקתה ב17. צריך להספיק לבשל לפני שבת כי הופמן הוא סוג של דתי- אז הוא מטייל בשבת אבל לא מבשל... הרפוחיו מדהימה! יש שירותים עם אסלות ויש מקום לישון בדיוק לחמש ויש קורת גג!

אנחנו מבשלים פסטה בטיל בשביל הופמן, עושים קידוש על תה, שרים שלום עליכם ואוכלים ארוחת שבת לתפארת.

למחרת, שבת, היום הרביעי לטרק- יש לנו פאס גבוה לטפס (5200). אנחנו יוצאים רק באיזור 9 כי מנהלות של ארוחת בוקר לחמש אנשים זה לא מהר. 

הפאס הזה הוא המצאה שלי. הוא לא חלק מהמסלול הרגיל של האזנגטה, ואני לא מספר את זה לאף אחד מחשש התמרדות... אנחנו עולים לפאס למראה נוף פנורמי מדהים. ברלה וגדי היו קרובים ללשבוק חיים במהלך העליה אבל לקחו את זה בסבבה. פק"ל קפה ועוגיות על הפאס. אני ונועם מטפסים לכיפה שליד הפאס לראות קצת יותר. השאר מוותרים.

זה מדהים לחשוב עד כמה אנשים באים לטרקים ממקומות שונים. 

אני למשל- יוצא לטרק ורעב לראות נוף. אני מתבאס מכל ענן ומכל ראות לא טובה ממש.

יש אנשים- כל שאר החברה כאן בערך- שבאים לא בשביל זה. הם באים כדי לסבול כמה ימים ואז להנות יותר כשיחזרו בסוף לקוסקו. הם נהנים מהחברה במהלך הטרק ופחות מתרשמים מהנוף. אני מכבד את זה אבל זה מוזר לי. אני ממש לא ככה...

יורדים מהפאס לערוץ הראשי ומשם עולים לכיוון כפר שנקרא "חמפה". שם אנחנו פוגשים צולה לפני הכפר שמפנה אותנו הצידה לביקתה זהה לזו שישננו בה הלילה. הבעייה שכאן- יש רק שירותים והדלת של החדר נעולה.

משהו אחד נוסף- יש מקלחת ודוד שמש!!!! כל היום היתה שמש ואני קופץ על המציאה. אני מתפשט בזריזות ועף להתקלח. תענוג לא מוסבר! 

עד שאני יוצא ברלה מספיק לפרוץ את המנעול של הדלת (למורת רוחי האמת). מתפתח דיון מוסרי האם ישנים כאן או לא. בסוף ההכרעה היא שישנים כאן. מבשלים א.ע. 

במהלך הארוחה מגיעה צולה שיכורה ואנחנו מכבדים אותה במרק. קטע הזוי ולא ברור.

החדר כאן יותר קטן מאתמול ולא יאפשר שינה לחמישה אנשים. אני מחליט ללכת לישון בשירותים. וזה סבבה האמת. היה שם אחלה.

בבוקר מגיע הבחור מהכפר שהרפוחיו שלו וכמובן שזה ממש לא נעים. המנעול שבור. אנחנו משלמים לו 15 סול על הנזק ונפרדים לשלום.

אני שונא את הקטעים האלו. זה למה שונאים ישראלים. ותכלס- יש על מה! זה ואנדאליזם נוראי מה שעשינו שם. מזל שלא אמרנו שאנחנו מישראל. קשה לי להבין את זה ועד עכשיו כואב לי על אותה פריצה.

יום ראשון. היום החמישי לטרק. אנחנו יוצאים עם התיקים לכיוון לגונה בגובה 4800. שם נישן. התכנון הוא להמשיך משם לפאס מזרחי ללא תיקים ולחזור לישון בלגונה.

אנחנו מגיעים באיזור 10:30. ברלה מרגיש קצת לא טוב ומחליט לא לעלות לפאס. מצויין- יש לנו מאזין. אמרנו שאם נחזור ונראה אותו ישן בשמירה- הוא יקבל שבת במקום...

עלינו לפאס בגובה 5300. שדה קרח מדהים שנמצא בין 3 הפסגות הגבוהות של האזנגטה. נוף פנורמי משוגע. תכלס- זה הפאס שאליו יחלתי כל הטיול והגענו במזג מדהים. התכנון שלי היה להמשיך הלאה לפאס נוסף ממזרח להר הדרומי אבל הזמן לא איפשר. גדי והופמן ירדו ואני ונועם המשכנו עוד שעה וחצי לטייל על הקרחון הזה ואז ירדנו. 

זה הלילה הכי גבוה שאנחנו עושים במהלך הטרק. הולך להיות הכי קר ואנחנו חוזרים לישון באוהל אחרי 3 לילות בבתים. ברלה התנדב לבשל בחוץ כשכולנו הצטופפנו בתוך האוהל. אכלנו בטיל ועפנו לשק"שים. אין ספק שהיה לילה קר אבל עברתי לילות קרים ממנו בהרבה.

למחרת. יום שני. היום השישי לטרק. אנחנו עולים פאס בגובה 5100 ויורדים בחזרה לכיוון העמק הענק של טינקי. מחר נסיים את הטרק. במהלך הירידה כמה צולות מזהות אותנו ופורסות לנו מעין חנות דרכים. מנסות למכור לנו אריגים מצמר של לאמה. לא כל כך הולך להם ואני תוהה איך לעזאזל הם מרוויחות כסף מהעבודה הזו...

לקראת ערב אנחנו מגיעים קרוב מאוד לטינקי. משיגים מאיזה סניור בית לישון בלילה תמורת 3 סול לבן אדם. היתה השקעה שווה. בית קטן וחמוד וחם. אנחנו בלילה השישי והאחרון בטרק. אנחנו נשארים ערים עד מאוחר, אוכלים טוב וישנים טוב.

למחרת אנחנו הולכים שעה ומגיעים לטינקי. משם מונית לאוקונגטה וואן לקוסקו.

ב13:30 אנחנו נוחתים בקוסקו ב"אלנבי". אוכלים צהרים איכותית וחוזרים לאימפריאל.

עכשיו אנחנו מתעקשים להוריד את המחיר ל15 סול. אחרי הכל אנחנו כאן כבר הרבה ומגיע לנו הנחה.

זה לא קשה והסניורה מסכימה מייד "פרו- סולו פרה אוסטדס". רק בשבילכם ואל תספרו לאף אחד.

עכשיו אני בבית חב"ד מגולל את מעלילנו בשבוע האחרון. מכאן אני אמשיך למאמא אפריקה כמובן ואני הולך גם להיות כאן עד שבת... נחווה עוד קצת מקוסקו...