מפלצוקו אפולו הגעתי ללה פז אחרי נסיעה מפרכת שבמהלכה
התפוצץ גם אחד הגלגלים של האוטובוס וגרם לעיכוב גדול. בשעה 18:30 בערך הגעתי ללה
פז. ערב שבת. צק אין בסולריו.
בחדר איתי ישן צ'כי נחמד בשם מרטין שדיברנו קצת והגעתי
למסקנה שהוא די רציני ובראש שלי. עדין לא עשיתי עם זה כלום. קפצתי לשאול להחזיר את
המפות ולומר שלום ואז, אין לי מושג איך היה לי כח, אבל יצאתי למסיבה בוליביאנית עד
איזה שלוש בבוקר.
היה שם ממש נחמד ושוב קיבלתי הזמנות לבביות לשתייה מהמון
מקומיים, ישבתי איתם וצחקנו ושמחנו...
בבוקר התעוררתי לתחושה כזאת שבא לי בית חבד. הלכתי. למה לא?
שבת היום. הגעתי לתחילת קריאתת התורה ונשארתי אחרי זה המון זמן שם לדבר עם חברה
טובים שהיו שם על דא והא. מאוחר יותר אני ושוב בדרך לשאול לראות מה הלאה. שאול
רוצה שאני יחליף אותו שבוע הבא בלה פז כדי שהוא יוכל לצאת לטייל קצת גם. אני
מסכים. בא לי שבוע הפסקה אחרי חצי שנה... מגיע לי. אחרי שאחזור מהטרק הזה אני אומר
לו. סבבה.
מסתמן טיפוס על האקוטנגו, הר ליד הסחמה בגובה 6032 שהתמונות
ממנו הלהיבו אותי. מחר אני אראה יותר פרטים ואסגור את הטיול ליום שני...
אין לי מושג מאין היה לי הכח אך שוב יצאתי למסיבת
בוליביאנים שהייתה נחמדה מאוד אך לבסוף הסתמנה כלא מעניינת... בהיותי רוקד עם אחת
מבנות בוליביה הטובות בשעות הקטנות של המסיבה היא פתאום אומרת לי שהחברה שישבתי
איתם מקודם הם כייסים ושאני יזהר. אני נלחץ לרגע ובודק איפה הפלאפון שלי. פאק. הוא
לא בכיס. הם גנבו לי אותו. אני לא מאמין. וכאילו לא די בכך גם את מעיל הסופצייל
שהשארתי לידם הם לקחו. עוד 900 שקל נוספים ל7000 שגנבו לי במנדוסה.
לא יודע למה אבל את הגניבה הזו עברתי בקלות. ממש בקלות.
למחרת עוד התלבטתי אם לקנות כאן פלאפון אחר או לא. בסוף אני מחליט שלא ושננסה את
חווית הטיול בצורה פחות מתוקשרת. אולי ינעם לי.
חישוב מהיר מראה שגניבות בטיול הזה הינם כמעט שליש מהוצאות
הטיול שלי. אני כזה לוזר מסכן. אלוהים.
אני נשפך לישון בסולריו אחרי איזה כמה שיפודים טעימים שאיזה
צולה מכרה ברחוב ביציאה מהמועדון.
למחרת אני מגיע לשאול לקבל מפות ועוד מידע. פוגש את מור
שטייל איתי בפלצוקו אפולו שגם בעניין של לצאת איתי והנה אנחנו סגורים על יציאה מחר
על הבוקר. נתחיל ביומיים שלושה אקוטנגו ואחכ נטפס הר נוסף ליד הסחמה שנקרא
קונדורירי.
בסופר אנחנו פוגשים את מרטין מהחדר שלי בסולריו שמתעניין
בתוכניות. אני מספר לו ומזמין אותו והוא בהחלטה של רגע מצטרף. אנחנו שלושה.
אני הולך לישון מוקדם כי ב6:30 כבר קבענו בטרמינל. הבעייה
היא שאין לי שעון מעורר. גנבו לי את הפלאפון אתמול. איזה בעסה! יוקי, יפאנית-
אמריקאית שישנה איתנו בחדר ויודעת להתעורר מצלצול של שעון יד- מתנדבת להעיר אותנו
בעשרה לשש.
בבוקר אני קופץ לקנות לחם ל4 ימים ראשונים. אחכ הולכים
לטרמינל ולוקחים אוטובוס לעיירה שנקראת פטאקמייה, ממנה יש ואנים לכיוון הסחמה. יום
שני. היום הראשון לטיול.
הואן הבא יצא רק ב13. אנחנו סוגרים עם נהג מונית מחיר של
300 בוליביאן תמורת נסיעה עד כביש המכרות הפונה לאקוטנגו (קצת יותר רחוק מסחמה)
ואנחנו יוצאים מיד.
בשעה 13, אחריו נסיעה של כמעט שעתיים אנחנו יורדים בכניסה
לכביש המכרות. הגובה 4300 מטר. צהרים מתחת עץ קטן ותחילת הליכה בעלייה מתונה בערוץ
לכיוון האקוטנגו. מור כבר מתחיל להרגיש לא טוב בגלל הגובה. אנחנו נעצרים בגובה
4900 לעשות לילה. אין מים. האיזור מדברי והנחלים יבשים. אנחנו עושים ספירת מים
ומגלים שאפשר לעבור את הלילה בלי מים אבל מחר בבוקר נצטרך למצוא מקור מים (מזל
שהתעקשתי שניקח 4 ליטר כל אחד...). מקסימום- נגיע עד השלג ונפשיר אותו.
לילה קריר עבר על כוחותינו אך כמובן שעם הנורס פייס המדהים
שלי שום דבר לא מפחיד. התעוררנו מוקדם ובשבע ורבע כבר בתחלנו לטפס. עדיין לא
יודעים אם היום נגיע לפסגה או נישן עוד לילה ורק מחר.
ב8 עולה גיפ למכרות ומראה לנו איפה יש מקור מים קטן כמאה
מטר מעל הקמפינג שלנו. מרגיע משהו. מתמלאים מחדש ויודעים שכשנרד חזרה נוכל שוב
למלא כאן הכל.
העליה עד 5300 היא על שביל גיפים של המכרה. מדבר. מור שוב
לא מרגיש טוב ומחליט לוותר על הפסגה ולעלות רק עד הפאס (5500).
אני ומרטין פונים מהשביל במעלה הנחל ובמאמצים רבים מגיעים
לפסגה באיזור 13:30. הנוף מטורף! רואים את הסחמה (6542), את התאומים (2 הרי געש
מסותתים וצמודים- מחזה ציורי- פרינקוטה (6300) ופומרפי (6222)), את הקונדורירי, את
כל העמקים מסביב, לגונות ובקיצור- ציור. הצלחנו לזהות גם את מור שהחליט מהפאס
לעלות לפסגה שבצידו השני בגובה 5700. אני שמח בשבילו. לפחות יצא לו לראות משהו
ביום הזה.
מרטין הוא בחור נלהב בן 30 שמדבר המון באנגלית. אנחנו
מצליחים לנהל בעקרון סגנון מסויים של שיחה במסגרת אוצר המילים הזעום שלי אך משום
מה קשה למרטין לקלוט שהוא כה זעום ולעיתים יוצא לו להמשיך ולדבר כביכול אלי אך
למעשה לעצמו ואני רק מהנהן בראשי כאילו אני מבין הכל... בכולאופן בחור נחמד מאוד
שמטייל ועובד כבר 8 שנים והדבר הזה הוא מה שמזרים לו את הדם בגוף. הוא בערך ברמת
כושר שלי וזה מצויין לשנינו...
מהפסגה אנחנו יורדים בחזרה למאהל עם כאבי ראש. שנינו. בכל
זאת הייתי עכשיו שבועיים נמוך (ריו קורויקו ופלצוקו אפולו) ואני כבר לא ברמת
ההסתגלות שהייתי בווינה פוטוסי. כדור אקומול ובישול ארוחת ערב שאכלתי אותה רק אחרי
שירד הכאב ראש. מור גם עם כאב ראש ולא מרגיש כל כך טוב. אני נזכר במחלת הגבהים שהייתה
לי בדל פלטה וממש מרחם עליו. זה חרא.
למחרת, יום רביעי, היום השלישי לטרק, אנחנו קמים מתקפלים
ומתחילים לרדת בחזרה. היעד- הכפר סחמה. זה בערך 30 קמ של עמק למטה שנצטרך לקחת
מונית. אנחנו לא מעוניינים בהליכה כזו משעממת.
המזל מאיר פנים ואיך שאנחנו מגיעים למטה נעצר לידינו גיפ
מקרטע שיקדם אותנו למקום שבו נוכל לקחת בטוח מונית לסחמה. הגיפ הזה בלי בלמים
והנהג הזקן שולט בו בקושי. נסיעה של 20 דקות ואנחנו בטמבו. סוגרים עם נהג מונית על
30 בוליביאן כל אחד ואנחנו מגיעים לכפר. שעת צהרים. הכניסה לפארק עולה 30 בוליביאן
נוספים. אינשאלה. שם אנחנו מקבלים מפה גרועה של הפארק לפיה הגובה של הפרינקוטה הוא
6132. כמו כן מזהים שני גרינגוס על מוצילות שבאים מהכיוון והם מספרים שהם חוזרים
מחמישה ימים של טרק ואתמול עלו את הפרינקוטה. אני ומרטין מעיפים מבט זה על זה
ושנינו יודעים בדיוק על מה כל אחד חושב... טוב. אחרי הקונדורירי. מור ממש לא חושב
בכיוון ומחזיק כאב בטן-עדין בגלל הגובה.
אנחנו מתיישבים לבשל בסככה במרכז הכיכר המרכזית של הכפר. קונים
גם בקבוק קולה לפינוק ואוכלים להנאתינו. הכפר הזה הוא אוטנתי קטן וחמוד אבל מזמן
הפסקתי להתלהב. בטח אחרי מוחוס...
אחרי הארוחה אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הגייזרים של הסחמה.
8 קמ הליכה מחכים לנו ושם נוכל לעשות מקלחת הגונה. בדרך עוברים בעוד כפר נידח של
שני בתים וכנסייה שבורה שבו יש משאבת וואקום למים בטעם של גופרית. זה מה שהם שותים
שם. שיהנו.
שעתיים לפני החושך חנינו בגייזרים היפהפיים. (לא כמו של סאן
פדרו אבל בהחלט מלהיבים). רחצה במים השיבה מצב רוח טוב ברוחינו והלכנו לישון בטוב.
מור עדיין בכאבי בטן קשים.
למחרת, יום חמישי, מור קם עדין עם כאב בטן. הוא מחליט לחזור
לכפר עם גיפ שהגיע לראות את הגייזרים ואנחנו נפרדים לשלום איש מאחיו. אני ומרטין
ממשיכים בעליה מערבה לפאס שמאחוריו לגונה נחמדה. הפאס הוא הגבול עם צילה ואנחנו
חוצים אותו כמובן. אני שוב בצילה לאחר חודשיים שלא הייתי בה. מגניב. מהלגונה עוד
פאס צפונה ללגונה נוספת והקונדורירי נגלה לעינינו משמאל. יפהפה. מחר נטפס עליו.
בכיוון צילה אנחנו מזהים שביל גיפים שמקיף את הפומרפי ממערב
(לפחות מתחיל להקיף). שוב אני מסתכל על מרטין ולשנינו ברור שאנחנו הולכים אחרי
הקונדורירי לצילה להגיע לפאס של התאומים ולטפס את הפרינקוטה (שעל פי מפת הפארק
נמוך משכנו- 6132). נצטרך להקיף את הפומרפי ללא מפה. אין לנו. אבל לא נראה מסובך
מידי. גם החוויה של לטייל שוב יומיים בצילה (ולחצות את הגבול סתם כך בשום מקום) קוסמת
לי. סגור. אנחנו עולים בשארית הזמן שנותר לפאס צפוני לראות לגונה נוספת וחוזרים
לישון באוהלים ליד האגם. 4900 מטר גובהינו.
למחרת, יום שישי, מתחילים לטפס ב8:00. ב12:30 היינו למעלה.
נוף מטורף שוב. רואים את האקוטנגו ואת שכנו הציליאני, את התאומים והסחמה ואת
הלגונות למרגלותינו. מרהיב.
ירידה מהירה ותחילת הליכה לכיוון צילה. ננסה להגיע כבר
מחר לפאס שבין התאומים אז היום ננסה להתקרב כמה שיותר. אין לנו מושג כמה קילומטר
זה. אין מפה.
באגם האחרון שזיהינו מלמעלה מילאנו את כל המים שיכולנו.
כנראה שעד שנגיע לשלג של הפרינקוטה לא נמצא מים. המים כל כך רדודים שאני צריך
לחלוץ את נעלי ולהכנס כמה מטרים לתוך האגם כדי להצליח למלא. לתדהמתי אני מגלה
יצורים קטנים אדומים שחיים בהמוניהם במים הללו. הפעם זה באמת עלול להיות בעייה.
מרטין לא נלחץ ואומר שכבר יצא לו לשתות יצורים כאלה והם אינם מזיקים ואינם מעידים
על איכות גרועה של המים. בכל זאת אנחנו מסננים את כל המים (4 ליטר לכל אחד) בטקס
שלוקח כשעה. קר מאוד. המים קרים ויש רוח קרה אבל אין ברירה. חייבים את המים האלו.
אנחנו ממשיכים ללכת וב18 מוצאים מקום סביר לישון- 4900 מטר
שוב. מכאן אנחנו עולים ללא תיקים למקום גבוה לנסות ולהבין איך כדאי להקיף את ההר.
מה שמסתבר זה שנצטרך לרדת המון ולעשות עיקוף רחב מכיוון שאם לא- נפסטן מספר לא
מבוטל של שלוחות שיורדות מההר- דבר שנראה למראית עין כלא כיף בעליל. נקווה שנספיק
להגיע מחר לפאס ולשלג. אם לאו- סביר שנכנס לבעיית מים קשה.
שוב לילה קר מלווה ברוחות ואנחנו קמים. שבת. תה ועוגיות
ואנחנו יוצאים. הולכים בטיל. רוצים להגיע.
אחרי שעתיים אנחנו מגיעים למקום ממנו אפשר לשער פחות או
יותר את טוואי הדרך. נראה שנספיק להגיע היום. מתיישבים לאכול מבסוטים. המון הליכה
על קרקע חולית וטובענית בעליה מתונה הביאה אותנו לגובה של 5100. אנחנו די גמורים.
מוצילות כבדות. אבל חייבים להגיע לשלג. ממשיכים.
כשהגענו לשלג- שעון הגובה של מרטין הראה 5430. זה הכי גבוה
שאי פעם ישנתי. מחר נטפס לפרינקוטה.
הרוחות חזקות ואנחנו מחליטים להשקיע בבניה של אוהל אחד
לשנינו. נישן יחד. מה גם שקר כאן רצח למרות שיש שמש ורק עוד 3 שעות לחושך.אנחנו
בונים את האוהל במקום הכי טוב שיכולנו למצוא. מבצרים אותו כהוגן ומתחילים להפשיר
שלג. ממש עבודת צוות. להפשיר 4 ליטר מים לקח לנו 3 שעות של בישול. רק ב19 סיימנו
את מלאכת ההפשרה כשבאמצעה, משנהיה ממש קר בחוץ נכנסנו לאוהל והמשכנו שם. א.ע. אורז
ולישון. לילה קפואאאא. בחוץ נמוך ממינוס 10. באוהל מעלה אחת. השקש עדין עושה את
העבודה. אני מבסוט. ישנתי הכי טוב מכל הטרק! בכלאופן אנחנו קמים בערך ברבע לשבע
לקור כלבים. יום ראשון. אני לובש כל מה שיש לי, דייסה, ואנחנו יוצאים לדרך. על פי
חישובינו יש לנו 700 מטר לטפס.
הטיפוס מפרך ארוך וקשה. מידי כמה צעדים עוצרים להתנשף. נראה
שעוד 100 מטר נגיע אך שעון הגובה של מרטין חוצה את 6132 ואנחנו מתחילים להתעייף
ממש. רוח חזקה ממערב גומרת אותנו אבל אנחנו ממשיכים. הפסגה הייתה 6300. כמעט 200
מטר יותר ממה שצפינו. אלו היו 200 מטר קשים במיוחד!! הראש בסדר גמור. איזה כיף!
מכתש משוגע יש לפרינקוטה בפסגה. הנוף יפה אבל פחות מקונדורירי ואקוטנגו. האטרקצייה
כאן זה המכתש ואתגר הגובה. זה שיא אישי שלי בנתיים...
אין מצב להשאר יותר מכמה דקות בפסגה ואנחנו יורדים. לרדת זה
כיף. החמצן באוויר הולך ונהיה עשיר יותר וזה מורגש. יורדים ויורדים ויורדים
ויורדים. מלאאא.
באיזור 5200 אני מזהה בית מרחוק ולידו אנשים. מתקרב. גיפ!!
נראה שהם מתארגנים לתזוזה... אני מגביר צעדים ו30 שניות לפני שהם יוצאים אני מגיע
אליהם והם נחמדים, יקחו אותנו לסחמה. (במקום לישון לילה נוסף בשטח ולהגיע רק מחר
בצהרים). מדהים!
כביש מסוכן וחולי. ירידה ענקית. החברה האלה בונים רפוחיו
למטפסים שרוצים לעלות לתאומים. עוד חודש יהיה מוכן. אין על רפוחיו. סתם שתדעו.
הנהג מתעניין בישראל ואני נותן לו את המייל שלי למקרה שירצה
לבקר... חמודים פצצות הבנאים האלו.
בשעה 17 הגענו לטמבו. כפר ליד הסחמה על הכביש הראשי. בנס
הגיע בדיוק אוטובוס שיצא מאריקה (צילה) ללה פז ואסף אותנו. ב22 כבר היינו חזרה בלה
פז. סולריו. מת מעייפות. לילה טוב.
בבוקר אני זורק כביסה, אוכל והולך לשאול. זהו. מתחיל עכשיו
עבודה של שבוע. אולי טיפה יותר. זה לא בשביל הכסף אלא בשביל המנוחה ושינוי
האווירה. מחר בערב יהיה שבועות. אני נרשם בבית חבד. זהו. שבוע שונה יעבור עלי.
נרגיש קצת מה זה לא להיות מוצילר...
