מממדוסה צפונה

לויק הגיע למרכזית מנדוסה רק ב7.30 וסיפק לי שעתיים של התבוננות בעוברים ושבים ובמוכר הקפה... העיר הזאת מורכבת בשבילי אני אוהב אותה ושונא אותה יחד. אני שונא אותה בגלל שמישהו אחד רע גנב לי כאן, אבל אז אני שואל את מנקה הנעליים ברחוב, זה שלפני שבועיים הסביר לי איפה לקנות ואקס, אני שואל אותו איפה אפשר לתקן את הנעל. הוא זוכר אותי. והמאור פנים שאיתו הוא מסביר לי- גורם לי להתאהב מחדש. אבל אני עדין שונא...ואוהב...
החנויות עוד סגורות אז ישבנו בבית קפה חמוד על המדרחוב איזה שעתיים...
החלפתי דולרים לפזו וקניתי סוףסוף קרמפונס. קנייה טובה.
כמה סיבובים קצרים בעיר ואנחנו שוב במרכזית בדרך צפונה. נפרד בפעם האחרונה ממנדוסה. אוטובוס לסאן חואן. שעתיים נסיעה. השעה 16. האוטובוס הבא שאנחנו צריכים יוצא רק ב19. והסיטואציה מזמנת לנו הכרות של שלוש שעות עם העיר סאן חואן. מוכר מיץ תפוזים סחוט טעים מאוד מתעניין בקונפליקט עם הפלסטינים.  כמה צעירות שואלות מאיפה אנחנו ורוצות להצטלם. נראה שעיר זו לא שופעת תיירים במיוחד. קילו גלידה שלם ועוד כמה סיבובים במדרחוב ואנחנו שוב במרכזית בדרך לסאן אגוסטין.  ב23.30 אנחנו מגיעים לעיירונת שכוחת אל באמצע המדבר. משם- אוטובוס שעובר ליד עמק הירח יוצא רק כל יומיים ובפעם הבאה הוא יוצא הלילה! בשלוש לפנות בוקר! מדהים. שוב מזדמנים לנו שלוש שעות של שיטוט בעיירונת שכוחת אל. עוברים ליד סנוקר מקומי. אורות בכיכר המרכזית. השבוע הסתיים קרנבל בעיירה. פספסנו. נכנסנים לקיוסק קונים כמה דברים ליומיים הבאים. מתיישבים בכיכר. שותים קפה משובח.

בחור בן 25 ניגש אלי ושואל אם יש לי סמים. לא. אחריו קבוצת צעירים בני 18 גם מתעניינת בסמים. הם כלכך מסטולים ומעבירים לנו את הזמן בשיחות שתוטיות. 2 בחורות בנות 20 מצטרפות אלינו גם. בחורות? כנראה שכן, אחת מהן די דומה לגבר, והשנייה חד משמעית מורידה את הסטנדרטים של ארגנטינה. מרגישים שאנחנו מצפינים. מקום הזוי...
ב3 אנחנו על האוטובוס ובארבע לפנות בוקר יורדים בצומת הכניסה לפארק. מחר נצטרך לתפוס טרמפ פנימה. בערך 16 קמ.
לילה. שקט אינסופי. ירח מלא. מדבר. זכרונות צפים. נעים כאן. הצמחייה מזכירה לי את הנגב והירח המלא עושה געגועים. נכנסים קצת לשטח ופותחים אוהלים. פעם ראשונה בטיול שאני לא שם לאוהל כיסוי גשם. רוח מדברית מלטפת עם ריח של עצי שיטה. וואו, כמה התגעגעתי לזה.
מתרסקים לשקשים ונרדמים.
ב10.30 השמש משקימה אותנו בשעה מאוחרת יחסית בגלל שהיינו חכמים ובדקנו עם המצפן ששמול נתן לי איפה היא בדיוק זורחת וישננו בצד הנכון של עץ שיטה גדול...

קריסטיאן מהמשטרה של הכפר הסמוך (2 בתים וכלב) רואה אותנו בסיום ההתארגנות ומזמין אותנו לכוס מיץ תפוזים קר בתחנה שכוחת האל שבה הוא השוטר היחיד. אין מה לעשות כאן ואין לו מושג למה צריך כאן תחנת משטרה. הדבר היחיד שמזכיר שוטר שיש לו זה כובע מצחיה עם policia. כל היום הוא משחק פלייסטיישן ומחכה לחילוף שלו.
הטיול עובר ל mode מדברי סטייל נגב, שאני מאוד אוהב...
הרכב הבא שעובר עוצר לנו. אנו מודים לקריסטיאן ונוסעים לעמק הירח.
הזוג שלקח אותנו מטיילים 10 ימים. הם גרים בפמפה שרחוקה יומיים נסיעה מכאן. מתוקים. כל היום טיילנו איתם בעמק הירח בטנדר. מדריך מקומי מסביר כל עצירה בדרך על ההסטוריה של העמק.  מאובני עצמות דינוזאורים לרוב נמצאו בעמק הזה. מלא בולבוסים ומספר תופעות טבע יפות של עמודי אבן וצוקים. תכלס- מכתש רמון הוא מדבר יותר יפה אבל משהו כאן גורם לי להיות שמח, להרגיש שמכל המקומות בעולם- עכשיו אני רוצה להיות כאן...

מסיימים את הטיול במוזיאון הדינוזאורים בכניסה לפארק. נחמד. אוכלים צהרים ונתקעים על המחשבים עם האינטרנט חינם איזה זמן...
מכאן עוצרים טרמפים לפארק הבא- טלמפשה. שעה מחכים וזוג עם L300 חבוטה אוסף אותנו. האישה מצרפת. נוסעים לוויה אוניון. טרמפ מצוין- נרד בכניסה לפארק ממש.
האישה מראה לנו צמיד עליו כתוב שמע ישראל. יהודיה, כן...
מגיעים לכניסה לפארק שעה לפני שקיעה. השמש צובעת את צוקי המדבר באדום חזק ויפה. במקום יש פונדק דרכים חמוד ביותר. משהו כאן מזכיר לי מערב פרוע. הצחיחות והכלום שיש מסביב. מישורים ענקיים התחומים בהרים ומצוקים.
מקימים אוהלים. פסטה ברוטב עגבניות עם גבינה צהובה. שוב ירח מלא מדהים ורוח מדברית נפלאה. יושבים בפונדק דרכים שכוח אל. קפה חזק של עלית שעוד נשאר ללויק. עוגיות אוראו. מה עוד בן אדם צריך בעולם????
בוקר. אני מתעורר עם השמש כדי להרגיש בוקר מדברי קריר לפני ההתחממות של היום. כיף לי להיות כאן. זה תחושה שהיתה חסרה לי.
אני הולך לברר אופציות לטיול בפארק. זה פארק של שלמנים (כאלה שמחפשים את האופציה שבה יוכלו להפטר מכמה שיותר כסף). לשכור אופניים נראה כמו הכי מעניין אבל אין לנו רכב שיקח אותנו לכניסה לקניון... אנחנו לוקחים את הספארי. משאית שטח שיושבים על הגג שלה. נכנסים לשיא השלמניות. אני אוהב את זה.
ב10.30 אנחנו מתחילים את הטיול. בחברתנו 15 איש בערך שממוצע הגילים מעל 40. מוצילרים לא שמעו על הפארק הזה והם לא קיימים כאן.
נכנסים לקניון מצוקי מאוד בצבע אדום חזק. רוחב- 200-300 מטר, גובה 150 מטר. בתחנה השנייה שבה עוצרים להדרכה הנהג פורס שולחן. יין לבן קר ועוד כמה נשנושים. הסיטואציה מגניבה טילים ואנחנו כבר שמחים שלקחנו את המשאית הזו. אין ספק ששלמן יודע להיות שלמן.

בדיעבד, אחרי ששילמנו במפלי האיגוסו 170 פזו כניסה אני אומר לעצמי שכוס אמק- איך הם מעיזים בכלל לקחת יותר מהאיגואסו אפילו לשלמניים השלמניים ביותר!!!
ממשיכים עוד כמה קילומטרים במעלה הקניון ומגיעים לתחנה האחרונה- עמודים ענקים ועמק מדברי מיוחד. הצמחייה כאן שונה מהמדבר בארץ אבל אין ספק שמדבר באשר הוא יודע לתת לך את ההרגשה שאתה נמצא במדבר. משהו בו חשוף וראשוני ומחמם את הלב- לא משנה אם באת עם תיק או עם מצלמה ומשאית, ואפילו אם שילמת 235 פסוס...
ב14 אנחנו מסיימים את הטיול ומכינים צהרים בחברת 2 ארגנטינאים שמטיילים כבר חודש עם אופנים. תופסים שיחה נחמדה עם כמה מהשלמנים שטיילו איתנו על הכלכלה והפוליטיקה והאנשים (והנשים) של ארגנטינה. אנשים כאן מתוקים פשוט. קשה יהיה לעזוב את ארגנטינה. משהו במדינה הזו רגוע. משהו באווירה כאן לא רוצה לרוץ לאף מקום אלא פשוט להיות ולחוות.
ב16 יש לנו אוטובוס ללה ריוחה, עיירונת קטנטנה. עיירת בוטיק. אתה תוהה איך כמה אלפי אנשים הגיעו לחור הזה ומעבירים בו את כל חייהם. במהלך הנסיעה לכאן עצרנו בכמה כפרונים של שני בתים וכלב באמצע המדבר, אפילו קנינו פפסי קר - ושם השאלה נשאלת בעוצמה רבה יותר שלפעמים ממש מטלטלת. את רואה ילדים קטנים פשוט נולדים כאן לכל החיים... האם החיים שחק להם פחותי משמעות מאלה שלנו? למה שיהיו בעצם? והנה יש לי על מה לחשוב בנסיעה ...
משם לוקחים ישר אוטובוס לטוקומאן. 6 שעות. מ22 עד 4. עוד לילה באוטובוס. יום שישי היום ואנחנו כנראה נשאר כאן היום לשבת בקהילה היהודית.
קפה טוב של עלית. עוגיות. טוקומאן. טרמינל דה בוסס. חמש בבוקר.
טוקומאן עיר גדולה. כמו ירושלים. 800 אלף תושבים, וחם כאן רצח! 20 דקות הליכה מהמרכזית לכיכר המרכזית. יושבים קצת. מתרשמים. ב9 מוצאים הוסטל. נחמד שם, אינטרנט מהיר. מיקום טוב. כביסה לכל הבגדים. מקלחת. ארוחת צהרים תפוא ובטטה בתנור. שיחה לשליח. מוזמנים לארוחה. תפילה ב9.
יוצא לסיבוב בעיר. בכיכר 20 סטודנטים מנגנים שירים בספרדית. מלא אנשים. עיר עמוסה. מתיישב על ספסל בפתח האוניברסיטה. צעירים הסטודנטים האלה- לא עשו צבא.
קבלת שבת. משפחה חבדניקית מתוקה שכאן כבר 30 שנה. ארוחה טובה כמו שצריך. מסיבה טובה כמו שצריך עם מיטב הסטודנטים של טוקומאן. לפנות בוקר נשפכים לישון בהוסטל. נשאר כאן יום נוסף. אין סיכוי לקום מחר לאוטובוס.
בבוצר שוב סעודה בבית של הרב דניאל. יש לו סיפורים מופלאים על איך שאנשים ניצלים מנישואי תערובת... מדהימים הסיפורים האלו. הם עושים לי את זה.
אחר הצהרים אנחנו רואים קצת בית ספר למוזיקה בהוסטל. מתוודעים לילדת הפלא גאיה ממן. מזילים דמעה לשמע הביצוע שלה לאליפלט... מרגישים מכאן שבטח כל המדינה משתגעים מהילדה המתוקה הזאת. מי שלא ראה- שיעשה טובה לעצמו...
בלילה יוצאים למסיבה אחרת- כמה מבנות טוקומאן הטובות (פחות) נדבקות אלינו- נו וואי!!!! מתחמקים ושוב נשפכים לישון מאוחר לפנות בוקר. הפעם אנחנו קמים בזמן כדי לקחת אוטובוס לאיגואסו. ב11 כבר בדרך. נגיע מחר בבוקר רק. 18 שעות נסיעה מחכות לנו... בסנטיאגו דל אסטרו אנחנו עוצרים שעתיים, צריכים להחליף אוטובוס. באוטובוס החדש כבר רואים ישראלים. זהו. חזרתי לתלם. חזרתי לגרינגו. חודשיים כמעט שהייתי מחוץ למסלול. האמת שלא התגעגעתי אליו ואני כבר מתחיל להתגעגע ללבד בעיר זרה... עוד נחזור להיות כך אחרי פרו, ועד אז- הדרך רבה

purim santiago

הגעתי לבית חבד ביום שישי ערב שבת זכור בשעה 17. התיק שהשארתי בבית חבד והיה אמור להכנס למשרד של הרב נשאר בדיוק באותו מקום שבו שמתי אותו. שכח. לא נורא הכל נמצא וקיים. האמריקאים שמתארחים גם בבית חבד פשוט מתוקים. התחברנו מיד והיה קליק. עכשיו היינו חבורה של שישה. שלושה בנים ושלוש בנות. אכלנו יחד אצל הרס מנשה בשני הסעודות. בלילה היו אצלו אורחים נוספים שאחת מהם היתה מורה לעברית בבית ספר וציונית נלהבת שלא הפסיקה לשאול אותי שאלות על הצבא.
אחרי הסעודה ביום ישבנו כל החבורה יחד בחצר של הרב לצהרי שבת שלווים ונחמדים ביותר. שינה קצרה. בארץ כבר קוראים את המגילה. הגעגוע מתחיל וכולי תפילה לפורים משמעותי.
משהו בחג הזה מחובר אלי יותר מכל חג אחר. פתחיה זה מרדכי כידוע ואולי, אולי זה קשור...
לקריאת המגילה נסעתי לקהילה אחרת של 'אש התורה' שנמצאת חצי שעה הליכה מחבד. הקהילה הרבה יותר גדולה, יותר צעירה, יותר נלהבת ובקיצור- הרבה יותר פורימית,  לפחות לעת עתה. חבל שאני כבר שני שבתות כאן ורק עכשיו אני מכיר משהו אחר מחבד.  חבד הם מדהימים אבל יש עוד כלכך המון יותר. פתאום הכרתי עולם יהודי נוסף ענק! ומחר אני ירחיב את ההכרות איתו.
דניאל, בחור בן 24 מזמין אותי לסעודת פורים שהם עושים כל החברה יחד. הבדלת קרליבך יפהפייה. תחרות תחפושות קהילתית קורעת. בחור ישראלי מאלעזר שבא לעבוד כאן בשגרירות עם משפחתו מזמין אותי לשבת איתם ומעבר אותי בינת המבורגר טובה. האמריקאים מבית לבד מגיעים עכשיו גם. כבר הסוף. ב12 אנחנו זזים לאיזה באר מקומי לשתות קצת לכבוד החג. בשלוש אנחנו מגיעים חזרה לבית חבד.

קריאת מגילה בבוקר. כמה עוגות ושתייה. שעתיים של טלפונים ושיחות וידאו לארץ - שם כבר בעיצומה של סעודה. מקלחת. בשתיים וחצי מנחה באש התורה. אחרי זה הולכים לבית של משפחת גלייסר. שם אפשר להבין למה האנשים כאן נשארים בצילה. בית מדהים עם בריכה בחצר- מה חסר להם כאן? יושבים שם שעתיים, אוכלים ושותים. לא כולם דתיים ועדיין מחוברים מאוד דווקא לקהילה של אש התורה. ה"רבנים" שלהם הם צעירים וסחבאקים ומאוד מחוברים לנוער. החברה אומרים שבהמשך הרב יבוא לשם. ב18 אני כבר בראש טוב ממש. הולך לרב חיים, שם הסעודה נראית הרבה יותר דומה למה שאני מכיר מהארץ. משם אני יוצא עם הרב ועוד מספר שיכורים וגיטרה לקהילה חמודה נוספת של הרב שקד. כמה דיבורים וריקודים. הרב שקד כבר 30 שנה שם. עושה עבודת קודש. הוא נראה הרבה יותר רב מרבני אש התורה. אני מקבל ממנו ברכה. משהו גורם לי לאהוב את הרב הזה. משם חזרה לבית של גלייסר לחברה רק עם כל הרבנים של אש התורה גם. שם ממשיכים בתוך המים. אני מוצא עצמי רוקד עם בוקסר מגבעת וציצית לצלילי מוזיקה חסידית על דשא ליד בריכה יחד עם החברה הצעירים ועוד כמה רבנים.... משהו מיוחד היה באוויר בסיטואציה הזו דווקא. משהו הרגיש שם, ודווקא שם, קדוש יותר משולחן רגיל של סעודת פורים...
משם חזרתי לרב שקד לבד. ישבתי איתם עד תפילת ערבית בערך. אהבתי את האווירה שם.
בבית חבד מתחילים תמיד מאוחר. יש להם קטע כזה. אז כשבאש התורה סיימו- הגעתי לחבד שם רק התחילו. סעודה מדהימה עד 23 בלילה בערך. מלא לחיים והרבה געגועים לארץ ישראל. הרב מנשה מדהים. אדם קדוש. מלא שמחה. פורים מלא משמעות. רחוק מהבית. סנטיאגו 2013.

למחרת פורים חבר מגיע מפוקון. לויק. הוא היה סמל של הצוות שלי בזמן שהייתי סמפלג. את היום אנחנו מעבירים בכיף בבית חבד וב22 נסיעת לילה למנדוסה.
אני נוסע בחברת אוטובוסים שונה משלו ומ5 בבוקר אני כבר מחכה לו. כותב. חושב. קורא. מתאהב במוכר הקפה כאן בפינה שמזכיר לי קצת אווירת שוק מחנה יהודה. הוא עומד בצד בשעת בוקר מוקדמת ומוכר קפה ומאפה ב3 שקל. את הקפה הוא מביא עימו בתרמוסים מהבית. נראה כי הוא מוכר היטב לכל פוקדיה הקבועים של תחנה מרכזית זו. נדמה שכל חייו מוכר הוא קפה בשעות בוקר מוקדמות ושמצא בכך שלות נפש. מציע בחינם קפה לבעלי החנויות הקטנות אותם מכיר בודאי זמן רב. הספקתי כבר לקנות ממנו פעמיים. והוא מוזג בחיוך וכאילו שם מלוא הכוס חיוכים בשבילך. הוא א-ו-ה-ב את עבודתו, ומשמח אותי להביט בו.
יושב על ספסל 30 מטר מהפינה שלו ומשתכל בובו ובעוברים ושבים. הוא אינו יכול להיות עשיר. אך נראה כי שמח הוא בחלקו עד למאוד...
מנדוסה. שעת בוקר מוקדמת. יום שלישי.

maipu- santiago

היום התעוררתי בנחת, קשקשתי קצת עם האחים והגיס בפורום המשפחתי בוואטסאפ, קניתי קצת דברים להתפנק השבוע ויצאתי לדרך. לקחתי אוטובוס פנימי ואז מטרו עם החלפה באמצע ואז עוד אוטובוס לעיירה שנקראת סאן חוזה דה מאיפו ואז עוד אוטובוס לכפרונציק שנקרא אל וולקן. האוטובוסים הקטנטנים האלו מקבצים לתוכם המון אוטנטיות. האישה הזקנה עם הסל ירקות והפועל עם הגרזן וכאלה... מילאתי מים באל וולקן והתחלתי ללכת על שביל עפר מזרחה. בהמשך יש כפר שנקרא בניוס מוראלס אבל אין אליו תחבורה. תפסתי טרמפ אחרי 10 דקות לרפוחיו 'לו ולדס' שנמצאת מול בניוס מוראלס. הנהג היה אחד העובדים ברפוחיו והמון מידע על האיזור קיבלתי ממנו. הרפוחיו שלו נבנתה ב1934 על ידי איזה גרמני. בתקופה ההיא היא היתה באמת רפוחיו למטפסי הרים והיתה עמוק בתוך השטח, היום היא צמודה לבניוס מוראלס והיא משמשת יותר כמסעדה ואכסנייה וגם לספק מידע למטפסים. הוא היה איש מאוד מאוד נחמד. הגעתי איתו לרפוחיו כי רציתי לראות ולצלם מפה נורמאלית של האיזור. הרפוחיו יפה מאוד ומושקעת ורואים שהבניין עתיק. אפשר לראות ממנה את וולקן סאן חוזה בצורה יפה אבל קצת מעונן היום אז רואים רק קצת. היו לו מפות מצוינות 1:50000, שבהם גיליתי שלושה רפוחיוס בסביבה. החלטתי להתחיל ברפוחיו הכי קרובה ללו ולדס שהיתה בגובה 3000, כך גם אוכל להתאקלם בנחת. אכלתי צהרים. 

טיפוס של שלוש שעות דרך ערוץ יפה מאוד ומלא צוקים לרוק קליימבינג, והנה אני כאן. ממול אפשר לראות את הר מורדו ואת הר קורטדורס (5500 בערך). הרפוחיו הזו נראית יותר כמו מלונה גדולה.

מטר וחצי על שתיים וחצי בגובה מטר שבעים וחמש, ולחלוטין בצורת מלונה (אני 1.84 ודפקתי לא מעט פעמים את הראש). אבל מה אכפת לי- אין רוח ולא צריך לבנות אוהל- קלאסה. באמת שלא צריך יותר. 3 כוסות תה, מרק תירס עם פסטה ו3 כריכים עם חמאת בוטנים. זהו שבעתי ... הולך לישון.

בוקר, שבע וחצי, ישנתי כלכך טוב שבא לי להמשיך לישון עד סוף השבוע. מבט החוצה -ככה ככה. עדין עננים. לא רואים מעל 5000 מטר. הסתובבתי לצד שני והתעוררתי בעשר וחצי- סתם כי כבר לא היה נעים לי מעצמי, אחרת הייתי ישן עד מחר. המצב בשמים דומה. בכל מקרה אני צריך לעלות לגובה כדי להתאקלם.
קראתי באינטרנט באתר של טיפוס הרים, שבאיזור כאן- לא להשאיר ציוד בשטח/באוהל כי המקומיים יודעים את זה והם גונבים. לכן- בחרתי לטפס על כיפה קרובה בצד הערוץ בגובה 3950 (הר וגה), שממנה כמעט כל הזמן אני יכול לראות את הרפוחיו והתחלתי לעלות אליה. דרדרת מעצבנת טילים. צעד למעלה חצי צעד למטה. שלוש שעות טיפוס ואני למעלה.

הנוף מאוד דומה לנוף בפניטנטס- מדבר צבעוני. רק שבגלל שיש עננים אפורים- אתם לא יכולים להשוות כי המצלמה שלי לא יודעת לצלם בעננים.  אז תאמינו לי- זה ממש דומה. כל הצבעים האפשריים קיימים מסביב בכל מיני צורות והכל מדבר. הפסגות של סאן חוזה ומורדו מצפון מכוסות עננים לצערי, אבל ממזרח יש שני הרים מאוד גבוהים - מעל 5500 שלא מכוסים... ארוחת צהרים קלה ואני בדרך למטה. ממש פחדתי מהסיפור עם הגניבות ומהפסגה לא ראיתי את הרפוחיו... איך שהגעתי למטה- הגיע מקומי על סוס, מה הוא חיפש כאן? אלוהים יודע - אין לי ספק שאם הייתי נשאר עוד חצי שעה למעלה- הייתי זוכה לשוד נהדר והפעם זה יכל להיות אפילו גרוע מהקודם...
מרק חם ואחריו תה חם עם עוגיות גרנולה. זהו. השעה 17.00 ויש עד מחר להיות כאן. אני צריך לישון גבוה וגם ממש כיף לי ברפוחיו הזו...

התעוררתי ביום שלישי לבוקר כמו שכל מטייל רוצה. שמיים נקיים.

עכשיו הייתי חייב לעלות שוב לראות את הנוף באמת! בחרתי כיפה נוספת כדי לטפס (הר קורונה 4112), החבאתי את התיק ויצאתי. אם אתמול הייתה עליה מעצבנת- אז היום היא לא רואה אותה ממטר- דרדרת, ושיפועים קשים.

עלייה נוראית 3 שעות הביאה אותי לנוף חלומי. אין חרטות- היה שווה.

אחרי 5 שעות הייתי בחזרה בתיק. השעה היתה 15, ובעקרון רציתי לישון היום למרגלות סן חוזה ברפוחיו פלנטט. זה קצת צפוף עם הזמנים אבל החלטתי להגביר קצב. תוך שעתיים הייתי ברפוחיו לו ולדס, משם 2 קמ הליכה בשביל עפר, 3 קמ טרמפ עם משהו מאוד נחמד וירדתי בכניסה לשביל. השעה 17:40 ובמפה כתוב שזה 4 שעות לרפוחיו (זה 800 מטר עליה בגובה וחמש קמ). אני פוגש גרמני שבדיוק ירד מטיפוס על הר מרמולחו - ליד סאן חוזה, הוא מצייד אותי במפה שהוא לא צריך ובמידע. טיפוס מהיר של שעתיים ועשרים- ובשמונה אני כבר ברפוחיו. רפוחיו? זה יותר צימר מאשר רפוחיו, בית מאבן שממנו מדרגות לבריכה בנויה, יש מיטות, מטבח, שולחן, אוכל, גז(לגזייה)- פשוט בית!

אפשר מצידי להשאר כאן יומיים ואז לרדת- הנוף כאן יפה, יש הכל, והשרירים שלי די גמורים ולא משדרים שבא להם לטפס מחר.
אני כבר שלושה לילות בשטח ולא פתחתי אוהל... עשיתי ארוחת חלבונים לצ'פר את השרירים (ח טונה וח סרדינים) ואחרי זה סיר פסטה. האמת שהייתי מפוצץ מידי אחרי אלו, זה מעבר לקיבולת אפילו אחרי יום מפרך כמו זה.
ישנתי כמו בובה.

התעוררתי לבוקר חדש נקי לחלוטין. שמים כחולים. היום בלילה אני אשן באוהל! פעם אחרונה שישנתי באוהל היה ביום שני שעבר, לפני 9 ימים, לפני שטיפסתי את ארנלס. יש סיכוי שאני שובר שיא- 9 ימים ללא אוהל! האמת שאני לא מתגעגע. אני הרבה יותר מעדיף רפוחיו... בכלאופן התפנקתי קצת על הרפוחיו ויצאתי לדרך רק ב10.30. יש לי בערך 1000 מטר לטפס כדי לישון באיזור 4100-4200. פעם שעברה שישנתי בגובה הזה לא כלכך ישנתי. נראה מה מצב ההתאקלמות היום.
עליתי בנחת ממש, אין שום סיבה למהר, אין דרך ארוכה.
באיזור 3800 פגשתי שני ציליאנים בדרכם למטה. הם לא היו בפסגה כי לאחד מהם יש כאב ראש. חבל להם. למרות שגם אני בספק גדול אם אני אצליח להגיע למעלה. ב15 פתחתי אוהל במקום טוב ששיפצתי קצת.

הנוף מפה כלכך יפה שאני לא מבין בשביל מה לעלות למעלה... השעה עכשיו חמש. בשש וחצי אני יתחיל לבשל ועד אז- יש לי שעה וחצי לקרוא ולהעביר את הזמן.

השעה שמונה רק. שקיעה בתשע פלוס וכבר מינוס שלוש מעלות... השקש שלי בנוי למינוס 12. כולי תקווה...
שמונה וחצי וכבר מינוס 6.

ב21.30 היה מינוס 8 ואחרי זה כבר לא בדקתי עד הבוקר. חצי לילה ראשון היה קשה לישון בגלל חוסר באוויר, אבל בחצי השני ישנתי כמו בובה. אין ספק שאני מאוקלם טוב יותר מאשר הייתי בדל פלטה.
השעון צלצל ב6.15 אבל משכתי עד 6.35 וקמתי. עכשיו רק מינוס 4... לבשתי את כל מה שיש לי, עשיתי תה חם ויצאתי לדרך ב7.25. לדרך- אני מתכוון במטרה להגיע כמה שיותר גבוה. עד הפסגה יש 1600 מטר בערך. מטפס לאט לאט בשביל מרוג'ם היטב (כשבערך מגובה 4600- כבר מתחיל להיות מכוסה שלג בחלקו), חוצה קרחון קטן, עולה בשלוחה חוצה להנאתי את גובה 4800 (הקמפ האחרון לפני הפסגה), השביל נעלם. חוצה קרחון גדול - שלג עד הברכיים ואף יותר, ואני על האוכף. 5500 מטר! והראש לא מצייץ. זה בטח בגלל שאריות של התאקלמות משבועות עברו. השעה כבר 14. אני כמעט 7 שעות מטפס! קצת צפוף עם הזמנים כי לא טוב להיות מאוחר על הרים בגובה הזה- לכן אני מחליט לטפס את הפסגה הצפונית של ההר שנמוכה ב100 מטר מהדרומית. ארוחת צהרים קלה ואני ממשיך. ב15 הייתי למעלה,  לא מאמין לעצמי. יש שמש בלי עננים אבל קר רצח. רוח חזקה של מינוס כמה מעלות.  הידיים קופאות מתחת לכפפות. כשאני מוציא את היד כדי לצלם - קשה להחזיר אותה חזרה מרוב קור. הנוף יפה מאוד. יום נקי וצח. אני מזהה מצפון את האקונקגואה וסביבתו. את הטופונגטו ואת מרמולחו ואת איזור ארנלס שטיילתי בו שבוע שעבר. מדרום מזרח עד המערב דרך כל הדרום- מדבר צבעוני, וכמובן- לוע יפה של הר געש שמכבד את עצמו.

עכשיו אני אומר לעצמי שחלאס- באמת מיציתי את האיזור ואני צריך להצפין. אני באיזור כבר יותר מחודש!
בערך 30 דקות על הפסגה ואני בדרך מטה. יצאתי ב15.35 ומה שלקח לי בהלוך 7:30 שעות יקח לי עכשיו שעתיים ורבע...
באוהל אני אוכל עוד קצת. מקפל אותו ויורד עוד במטרה לישון ברפוחיו המפנקת. ב20.10 הייתי ברפוחיו. בדרך לרפוחיו דפקתי את הנפילה הכי רצינית והכי מסוכנת מאז שאני כאן בטיול. סתם החלקה שהביאה אותי למצב שאני שוכב על התיק הפוך במדרון תלול. מכה חזקה במרפק- יורד דם, ועוד כמה מכות יבשות. דבר ראשון שאני עושה זה מסתכל אם משהו ראה- אינסטינקט. אחרי זה אני מנסה להרגיש אם יש איזשהו נזק רציני. אין כאב מטורף ואני מצליח להזיז ידיים ורגליים. אני מנסה לקום מהתנוחה ההזויה הזו אבל נופל שוב ומקבל מכה נוספת בברך.  אני נכנע ומנתק מעצמי את התיק. עכשיו אני קם ופותח לראשונה בטיול את פקל העזרה הראשונה. מחטא את הפצע וממשיך.
ברפוחיו-צימר אני שוב נמצא לבדי. אין אף אחד. וזה מוזר כשיש כזה בית יפה ונחמד בהרים שאני שני לילות לבד- אבל מה אכפת?
מבשל פסטה והולך לישון.
מתוך 5 לילות- לילה אחד באוהל. זה יפה...

ב8.30 השקמה. שוקו חם. (כן, שוקו, היתה שם אבקת שוקו ולי היתה אבקת חלב וסוכר!!!). ואני בדרך למטה במטרה להגיע לסנטיאגו היום.
ב12.00 בערך הגעתי לכביש עפר שמוביל למעיינות חמים. התחבורה הציבורית הכי קרובה נמצאת 20 קמ במורד הכביש פעם ביום ...
אחרי 5 דקות שאני הולך על הכביש עוצר רכב עם שני תיירים מהולנד שהיו במעיינות החמים עם נהג צמוד.

מתוקים! הם נוסעים לסנטיאגו!  רק שבדרך- אנחנו נכנסים לבניוס מוראלס והם מזמינים אותי לארוחה במסעדה... אחרי זה עוד עוצרים לאיזה טיולון קצר חצי שעה לאיזה מפל יפה.

וב16 אני כבר בתחנת מטרו במרכז העיר!!!!
ב17 הגעתי לבית חבד והתחלתי להתארגן לשבת זכור. יש כאן עוד 5 אמריקאים מניו יורק, 3 בנות ו2 בנים שגם מתארחים כאן כמוני. נחמדים.
זהו. מחר בערב פורים.  איזה כיף לכם שאתם בארץ

the bad time

הטרק בארנלס היה יפה בצורה לא רגילה. ירדתי ביום רביעי את כל שביל הגיפים מהרפוחיו עד מנזנו וב12 כבר הייתי למטה.
תפסתי טרמפ טוב עם בן אדם טוב ממנזנו לטונויאן ובשלוש בצהרים כבר הייתי במנדוסה. ההרגשה היתה טובה. הכל דופק. הולך לפי התוכניות. אני כאילו שולט במצב, אבל לא....
הכל השתנה ברגע שהגעתי להוסטל וגיליתי ששדדו אותי. בשנייה נהיה הכל רע ומגעיל וזר ולא כיף.
אומרים שכל אחד נשדד בטיול וזה חלק מהחוויה. אני מוכן להסכים עם זה אבל רבאק- למה בכאלה סכומים?  את החוויה הייתי חווה גם אם היו לוקחים לי 200 דולר וכרטיס אשראי- לא מספיק? למה להגזים?
הייתי שבוז מכל הבחינות. הגשתי תלונה למשטרה ולא ידעתי מה לעשות. זה משנה את כל התוכניות של המשך הטיול. אין לי דולרים וזה הופך את ארגנטינה ליקרה פי 2 כמעט. חוליה הציעה את עזרתה במקום לישון וב500 פזו אבל לא הסכמתי- אני לא באמת צריך. ברוך ה יש לי. ויש כרטיס אשראי נוסף שהיה עלי ולא נגנב. אבל יצאה מלכה אין מה לומר.
אחרי התלבטויות רבות החלטתי ליסוע לסנטיאגו לבית חבד. שם להתארגן מחדש. להוציא כסף ולהחליט מה הלאה. אם אחליט לחזור שוב לארגנטינה אצטייד בדולרים שם. אבל מה שמסתמן לי בנתיים זה לעלות צפונה דרך צילה. לא יודע אם בא לי לחזור לארגנטינה בקרוב.
עכשיו אני מתלבט באמת את מי אני אוהב יותר. את הארגנטינאים או הציליאנים...
תנחומים יתקבלו בברכה.

17.2 סנטיאגו. יום ראשון.
אני אחרי 4 הימים הכי רעים בטיול לדעתי, עכשיו זה מתחיל לחזור לתלם.
יצאתי ממנדוסה שבוז ביום רביעי בצהרים. דיברתי עם השליח של חבד בסנטיאגו והוא אמר שאין בעייה להיות אצלם בשמחה! ב12.30 יצאתי באוטובוס לסנטיאגו- דרך יפהפייה שכבר נסעתי בה פעם אחת ועוד פעמיים עד החצי שלה(בדרך לפניטנטס). כאילו לא מספיק רע- האוטובוס נתקע באמצע הדרך למשך 3 שעות מה שגרם לנו להגיע לסנטיאגו ממש מאוחר 12.30 בלילה. המעבר גבול לצילה הוא תמיד מטיש ומעצבן כי בודקים הכל בשיקוף והתעצבנו עלי שהעברתי עדשים בתיק וזה אסור. קיצור- חרא של יום.
הגעתי לסנטיאגו ובגלל השעה כבר לא היה שייך להגיע לבית חבד. זה רחוק והמונית עולה כמו 3 פעמים לילה בהוסטל. פגשתי איזה ישראלי חמוד במרכזית שהמליץ על הוסטל נחמד. הגעתי להוסטל הזה באיזה 1.30 והלכתי לישון. למחרת כבר ניצלתי את זה שאני במרכז סנטיאגו ויצאתי לטייל קצת. עליתי לגבעת סנטה לוסיה שזה משהו מהעבר הרחוק של סנטיאגו (סנטיאגו נוסדה ב1550 בערך). יש שם נוף יפה על כל העיר והיה יחסית יום טוב. ראיתי גם את ההר פלומו (6000 מטר) מרחוק עם פסגתו המושלגת... 
בצהרים נסעתי לבית חבד. הבן של השליח קיבל אותי והיה חמוד מאוד. בערך בגיל של בנימין של רמי. הם נתנו לי חדר עם מזגן ושירותים לכל השבת ואני פשוט נשפכתי שם ורק רציתי לנוח ולא לעשות כלום.
השליח- הרב מנשה- הציע לי לטבול במקוה שם לפני שבת. אם כבר שבת אז למה לא??? מקלחת טובה וטבילה. יאללה כמה זמן לא הייתי טהור... 
שבת עברה בנעימים.  אכלתי את שתי הארוחות אצל השליח בבית. היה עוד ישראלי מבוגר בשנות ה70 לחייו מאלעד שעובד בגידול ללא חרקים. גם הוא אכל איתנו בערב. בבוקר הגיעו לארוחה זוג חמוד שגרים בנחלאות. פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת אריאל. לפני כן הוא לימד בבר אילן, ולפני כן בקנדה. הוא ניסה לשכנע אותי ללמוד גם באריאל אחרי הטיול. הוא ואשתו הם ציוניים נלהבים ביותר. הילדים שלהם עדין גרים בחול בארהב. שניהם עשו קורס מורי דרך והם עובדים בעיר דוד וברובע. בערב שבת הם הלכו לתפילה בבית כנסת קונסרבטיבי.  אני לא יודע איך תמיד אני מפספס את זה. אולי יש לי משיכה טבעית למקום שהוא יותר אמיתי...:)...
בכלאופן היה מעניין מאוד בארוחות.
במוצש העברתי להם 8 גיגה תמונות להעביר לארץ לגיבוי. 
במהלך השבת התלבטתי רבות על תוכניותי להמשך הטיול. היו מספר אופציות ולבסוף בחרתי להשאר באיזור סנטיאגו עד פורים. בשבוע בנתיים אני הולך לאיזור שנקרא קחון דה מאיפו שהוא בעצם ממש מול קחון דה ארנלס שבו הייתי שבוע שעבר רק בצד הציליאני- 100 קמ מערבה. אני מקוה שיהיה מוצלח.  הגובה המקסימאלי שם הוא 5850- הר הגעש סן חוזה. אני לא יודע אם אגיע לגובה הזה אבל לפחות נסתובב בסביבה. פורים אני יעשה בסנטיאגו ואז אסע למפלי האיגואסו בארגנטינה דרך סאן חואן. ומשם לסלטה ולסאן פדרו שבצפון צילה. יכול להיות שחבר שלי מהצבא- דוידי לויק יגיע לפורים בסנטיאגו גם ואז נמשיך קצת יחד. מפות לטיול השבוע צילמתי מהגוגל במוצאי שבת.

cajon the arenales

8.2 רפוחיו ארנלס. 16:00, יום שישי.
גשום בחוץ זה הסיבה שאני לא עולה עוד במעלה הערוץ. הגעתי למנדוסה ביום רביעי בצהרים (מהרפוחיו שבה ישנתי בלילה האחרון של הטרק בפניטנטס היו לי רק 8 קמ ללכת. ובצהרים כבר הייתי על אוטובוס למנדוסה). ארגנתי את עצמי לשבוע כאן בארנלס (אוכל, בנזין, הטענת סוללות). למחרת בבוקר הלכתי לברית של הבן של השליח החבדניק. היה מגניב להיות בברית מילה באמצע הטיול. אחכ הייתה סעודת מצווה טעימה. בצהרים יצאתי לתחנה המרכזית. לקחתי אוטובוס לעיירה שנקראת טונויאן שנמצאת 80 קמ דרומית למנדוסה. משם נאמר לי שיש אוטובוס פעם ביום לכיוון מנזנו היסטוריקו שזה כפר למרגלות ההרים- משם אני מתכנן לצאת לשבוע בהרים. בתחנה מרכזית של טונויאן גיליתי שהאוטובס יוצא רק בשבת וביום ראשון. לקחתי אוטובוס לכפר הכי קרוב שהיה (24 קמ ממנזנו) ומשם התחלתי לתפוס טרמפים. עברה מונית 10 דק אחרי שירדתי- הוא רוצה 50 פסו- עליתי לא היה לי כח לחכות לטרמפ) הגעתי למנזנו הסטוריקו ומשם יש לי בערך 17 קמ בשביל עפר עד רפוחיו ארנלס. בדרך יש עוד 2 רפוחיוס- למוס ופורטונרי. אני מנסה את מזלי בטרמפים- לא עוברים רכבים. מרחוק אני מזהה מטייל בודד הולך.

 מכנסיים קצרות וכובע. קוראים לו פדרו. ברזילאי שבא לטפס כאן גם. רוק קליימבינג לא אייס קליימבינג. הוא יבלה כאן 17 יום. מסתבר שהאיזור הזה הוא אחד הטובים ביותר בשביל טיפוס. לא ידעתי. אולי הייתי מביא ציוד. פדרו מספר שהייתה סופה בשלושה ימים האחרונים שהרסה את הכביש.  לכן הוא הולך ברגל לפורטונרי (2500 גובה). הלכנו בצוותא, קיבלנו טרמפ ל2 קמ עם טנדר. את שאר הדרך עשינו ברגל. עברנו את רפוחיו למוס- רפוחיו צבאית. 2 חיילים מאיישים אותה. דווקא היו ממש נחמדים! ישבנו איתם איזה חצי שעה, אכלנו סוכריות ומילאנו מים.

חצי שעה של גשם קידם את פנינו לפני שהגענו לפורטונרי. שם היו מספר אוהלים ובערך 10 חברה שבאו לטפס. היה להם אוהל ענק שבו ישבו וישבנו איתם- הרגשתי בתוך מועדון מטפסים. האוהל מלא ברתמות חבלים ואבני עיגון מכל הסוגים. אני מכיר את הציוד הזה טוב מאוד...

 האמת שעשה לי חשק לטפס, אבל ציוד אין. מדהים לראות עד כמה כל תחום ספורט חובק בתוכו אנשים בצורה טוטאלית. ראיתי את זה בדל פלטה לגבי אייס קליימבינג ועכשיו כאן לגבי רוק קליימבינק. גם בארץ הכרתי את עולם הרוק קליימבינג אבל כאן אתה רואה אנשים שבאו מאירופה לארגנטינה בשביל לטפס חודש- זה רמה אחרת של התמסרות... היה נחמד ממש. ישבנו ואכלנו ביחד ודיברנו...ישנתי טוב. התעוררתי ב10 בבוקר ועליתי לרפוחיו ארנלס (2700 מ). נהיה גשום אז אני אשאר כאן ללילה. יש כאן מלא אנשים נחמדים. אנחנו אוכלים יושבים מדברים יחד. 2 שוודים, 2 נורווגים ו6 ברזילאים.

 יש כאן ספר על טיפוס באל צ'לטן על הפיצרוי.  ספר יפה וממש עושה חשק לעלות אותו... אולי בגלגול אחר. הברזילאים הם 2 קבוצות.  4 שבאו לצלם סרט על החיים של מטפסי ההרים- יש להם ציוד צילום מטורף וזה בשביל איזה ערוץ טלוויזיה בברזיל. שני הברזילאים האחרים הם סתם אנשים טובים שאוהבים לטפס. 
אחהצ הם גלגלו איזה כמה גוינטים לכולם ובגלל שהתבהר אז יצאנו כולנו החוצה ועישנו בצוותא. נחמדים הברזילאים. אגב- הם מפסידים קרנבל רציני בעיר שלהם. רובם גרים בריו. השמים התבהרו ויש שמש על הפסגות! יפהפה המקום הזה. צוקי גרניט ענקיים מכל הכיוונים. באופק מדרום.מבצבץ הר עם שלג עליו- זה היעד שלי למחר...
9.2 קמתי ב9 בערך ליום בהיר ויפה. האווירה ברפוחיו היתה טובה- סוףסוף יוכלו כולם לטפס- אחרי 4 ימי סערה. אני ארזתי את חפצי, עשיתי דייסה של בוקר והתחלתי לעלות. מצאתי מקום טוב לאוהל בגובה 3300 בערך אבל רציתי לישון יותר גבוה. הגעתי לגובה 3500 וסידרתי מקום לאוהל.

 ארוחת צהרים ויצאתי לטפס גבוה יותר. כשהתחלתי לטפס התחילו עננים.

 הגעתי לגובה 4200 בערך. אכלתי בוטנים וסוכריות ואמרתי לעצמי שעוד שעה נרד לאוהל בחזרה. הראש מצויין. אין זכר למחלת גבהים! (למרות שפעם אחרונה שישנתי בגובה 3000 היה בפניטנטס לפני 5 לילות!) לפני שחזרתי נפתחו השמים וזכיתי לנוף מדהים על הרכסים מסביב.

 הגעתי לאוהל ב17.30 וב18 התחיל ברד. עכשיו כבר 19.15 ועדיין ממשיך לרדת. אני לבד לחלוטין- אין כאן מטיילים- איזור הטיפוס הוא מסביב לרפוחיו ואף אחד לא ממשיך למעלה- הם לא יודעים פשוט מה הם מפסידים...
11.2 למרגלות קרחון ארנלס. אתמול התעוררתי והחלטתי לטפס לפאס גבוה ולישון שוב באותו מקום. הפאס בגובה 4600 ואני ב3500. לקח לי איזה 5 שעות לטפס כשבדרך כבר זיהיתי את המקום שבו אני רוצה לישון מחר. הנוף מהפאס היה מטורף. הפאס הוא בקצהו של קרחון ענקי ושטוח- מישור מושלג ענק עם פסגות מסביב. מצפון רואים כמה רכסים נוספים וגם אפשר לראות את המישורים האינסופיים של ארגנטינה ממזרח. הראש התחיל לשדר לי שאני גבוה וירדתי בחזרה לקמפ. ממש לפני הקמפ פגשתי להפתעתי 4 מטיילים מבואנוס איירס. הם היו נחמדים מאוד והציעו לי עוגיות. הם רק מתכננים לראות את הקרחון ולרדת. מאז לא ראיתי אותם. הבוקר ארזתי את האוהל ועליתי לקמפ הנוכחי- 4100. בתקווה שמחר אצליח לטפס ל5000... הגעתי ב13, בניתי את האוהל וביצרתי אותו היטב במעגל אבנים מושקע נגד הרוחות (הכי מושקע שעשיתי עד היום), בישלתי צהרים והיה לי חצי יום להעביר בקריאה ובמחשבות...
12.2 שוב ברפוחיו ארנלס. 
הלילה בגובה 4100 היה רע במיוחד.  לא כאב הראש אבל לא הצלחתי להרדם. את כל היום שלפני- העברתי בקריאה ובמחשבות- אפילו שמעתי שיעור על פורים של הרב קשתיאל (תודות ליואל יש לי שיעורים טובים בנגן!). סוףסוף לילה ואני רוצה לישון- אבל אין אוויר! אתה כאילו נרדם ומתעורר אחרי דקה בנשימה עמוקה כי חסר אויר.  מלבד זה גם היו רוחות שהרעישו והרעידו את האוהל... בקיצור- לילה רע. לדעתי לא ישנתי יותר משעתיים וגם הם לסירוגין כך שלא בטוח שזה נחשב... כיוונתי את השעון לרבע לשש כדי להגיע לפסגה בערך בשעה 10. יותר מאוחר הרוחות מתחזקות ונעשה מעונן בדרך כלל. באיזור 4 הצלחתי לישון בצורה סבירה וכשהשעון צלצל החלטתי לפרגן לעצמי בעוד קצת שינה אחרי הלילה הרע הזה. קמתי ברבע לשבע. אכלתי קצת ויצאתי לטפס כשבלב תפילה שהראש יהיה בסדר. ככל שאני עולה- הנוף נהיה יפה יותר וזה בעיה כי אתה מצלם פעם אחת עולה חמש דקות וכבר בא לך שוב. ועם כפפות וביגוד חם- זה לא פשוט... העליה מתחילה בדרדרת ארוכה וה600 מטר האחרונים הם קרחון. שמתי קרמפונס והתנהלתי לאיטי. בשליש העליון השיפוע של הקרחון מטורף, לדעתי- 75-80 מעלות. הנוף מלמעלה (5100) הוא מדהים. רואים את האקונקגואה מרחוק את הטופונגטו את הדל פלטה, 2 הרי געש ממערב (לדעתי- סאן חוזה שליד סנטיאגו), את כל הרכס המושלג הקרוב- זה שעליו טיפסתי שלשום, את המישורים הענקיים ממזרח, בקיצור - קרנבל!

הייתי איזה חצי שעה למעלה ואז התחלתי לדרדר למטה. כרגיל - עליה של 4 שעות- ירידה של שעה. ב13 כבר הייתי בחזרה באוהל. ארוחת צהרים, קיפול וירידה של 3 שעות לרפוחיו. אני מסיים שבוע באיזור מדהים שרק במקרה שמעתי עליו. מוזר שאין כאן הרבה מטיילים. ברפוחיו פגשתי את חברי משכבר הימים הברזילאים והשוודים. הם התעניינו במה שקורה במעלה הוואדי- אולי ילכו לשם מתישהו בחודש שהם שוהים כאן. יש גם מטפסים חדשים שהגיעו ויש גם שני ילדים חמודים שההורים שלהם באו לטפס. מחר אני ארד למנזנו בחזרה ומשם למנדוסה וצפונה