מממדוסה צפונה

לויק הגיע למרכזית מנדוסה רק ב7.30 וסיפק לי שעתיים של התבוננות בעוברים ושבים ובמוכר הקפה... העיר הזאת מורכבת בשבילי אני אוהב אותה ושונא אותה יחד. אני שונא אותה בגלל שמישהו אחד רע גנב לי כאן, אבל אז אני שואל את מנקה הנעליים ברחוב, זה שלפני שבועיים הסביר לי איפה לקנות ואקס, אני שואל אותו איפה אפשר לתקן את הנעל. הוא זוכר אותי. והמאור פנים שאיתו הוא מסביר לי- גורם לי להתאהב מחדש. אבל אני עדין שונא...ואוהב...
החנויות עוד סגורות אז ישבנו בבית קפה חמוד על המדרחוב איזה שעתיים...
החלפתי דולרים לפזו וקניתי סוףסוף קרמפונס. קנייה טובה.
כמה סיבובים קצרים בעיר ואנחנו שוב במרכזית בדרך צפונה. נפרד בפעם האחרונה ממנדוסה. אוטובוס לסאן חואן. שעתיים נסיעה. השעה 16. האוטובוס הבא שאנחנו צריכים יוצא רק ב19. והסיטואציה מזמנת לנו הכרות של שלוש שעות עם העיר סאן חואן. מוכר מיץ תפוזים סחוט טעים מאוד מתעניין בקונפליקט עם הפלסטינים.  כמה צעירות שואלות מאיפה אנחנו ורוצות להצטלם. נראה שעיר זו לא שופעת תיירים במיוחד. קילו גלידה שלם ועוד כמה סיבובים במדרחוב ואנחנו שוב במרכזית בדרך לסאן אגוסטין.  ב23.30 אנחנו מגיעים לעיירונת שכוחת אל באמצע המדבר. משם- אוטובוס שעובר ליד עמק הירח יוצא רק כל יומיים ובפעם הבאה הוא יוצא הלילה! בשלוש לפנות בוקר! מדהים. שוב מזדמנים לנו שלוש שעות של שיטוט בעיירונת שכוחת אל. עוברים ליד סנוקר מקומי. אורות בכיכר המרכזית. השבוע הסתיים קרנבל בעיירה. פספסנו. נכנסנים לקיוסק קונים כמה דברים ליומיים הבאים. מתיישבים בכיכר. שותים קפה משובח.

בחור בן 25 ניגש אלי ושואל אם יש לי סמים. לא. אחריו קבוצת צעירים בני 18 גם מתעניינת בסמים. הם כלכך מסטולים ומעבירים לנו את הזמן בשיחות שתוטיות. 2 בחורות בנות 20 מצטרפות אלינו גם. בחורות? כנראה שכן, אחת מהן די דומה לגבר, והשנייה חד משמעית מורידה את הסטנדרטים של ארגנטינה. מרגישים שאנחנו מצפינים. מקום הזוי...
ב3 אנחנו על האוטובוס ובארבע לפנות בוקר יורדים בצומת הכניסה לפארק. מחר נצטרך לתפוס טרמפ פנימה. בערך 16 קמ.
לילה. שקט אינסופי. ירח מלא. מדבר. זכרונות צפים. נעים כאן. הצמחייה מזכירה לי את הנגב והירח המלא עושה געגועים. נכנסים קצת לשטח ופותחים אוהלים. פעם ראשונה בטיול שאני לא שם לאוהל כיסוי גשם. רוח מדברית מלטפת עם ריח של עצי שיטה. וואו, כמה התגעגעתי לזה.
מתרסקים לשקשים ונרדמים.
ב10.30 השמש משקימה אותנו בשעה מאוחרת יחסית בגלל שהיינו חכמים ובדקנו עם המצפן ששמול נתן לי איפה היא בדיוק זורחת וישננו בצד הנכון של עץ שיטה גדול...

קריסטיאן מהמשטרה של הכפר הסמוך (2 בתים וכלב) רואה אותנו בסיום ההתארגנות ומזמין אותנו לכוס מיץ תפוזים קר בתחנה שכוחת האל שבה הוא השוטר היחיד. אין מה לעשות כאן ואין לו מושג למה צריך כאן תחנת משטרה. הדבר היחיד שמזכיר שוטר שיש לו זה כובע מצחיה עם policia. כל היום הוא משחק פלייסטיישן ומחכה לחילוף שלו.
הטיול עובר ל mode מדברי סטייל נגב, שאני מאוד אוהב...
הרכב הבא שעובר עוצר לנו. אנו מודים לקריסטיאן ונוסעים לעמק הירח.
הזוג שלקח אותנו מטיילים 10 ימים. הם גרים בפמפה שרחוקה יומיים נסיעה מכאן. מתוקים. כל היום טיילנו איתם בעמק הירח בטנדר. מדריך מקומי מסביר כל עצירה בדרך על ההסטוריה של העמק.  מאובני עצמות דינוזאורים לרוב נמצאו בעמק הזה. מלא בולבוסים ומספר תופעות טבע יפות של עמודי אבן וצוקים. תכלס- מכתש רמון הוא מדבר יותר יפה אבל משהו כאן גורם לי להיות שמח, להרגיש שמכל המקומות בעולם- עכשיו אני רוצה להיות כאן...

מסיימים את הטיול במוזיאון הדינוזאורים בכניסה לפארק. נחמד. אוכלים צהרים ונתקעים על המחשבים עם האינטרנט חינם איזה זמן...
מכאן עוצרים טרמפים לפארק הבא- טלמפשה. שעה מחכים וזוג עם L300 חבוטה אוסף אותנו. האישה מצרפת. נוסעים לוויה אוניון. טרמפ מצוין- נרד בכניסה לפארק ממש.
האישה מראה לנו צמיד עליו כתוב שמע ישראל. יהודיה, כן...
מגיעים לכניסה לפארק שעה לפני שקיעה. השמש צובעת את צוקי המדבר באדום חזק ויפה. במקום יש פונדק דרכים חמוד ביותר. משהו כאן מזכיר לי מערב פרוע. הצחיחות והכלום שיש מסביב. מישורים ענקיים התחומים בהרים ומצוקים.
מקימים אוהלים. פסטה ברוטב עגבניות עם גבינה צהובה. שוב ירח מלא מדהים ורוח מדברית נפלאה. יושבים בפונדק דרכים שכוח אל. קפה חזק של עלית שעוד נשאר ללויק. עוגיות אוראו. מה עוד בן אדם צריך בעולם????
בוקר. אני מתעורר עם השמש כדי להרגיש בוקר מדברי קריר לפני ההתחממות של היום. כיף לי להיות כאן. זה תחושה שהיתה חסרה לי.
אני הולך לברר אופציות לטיול בפארק. זה פארק של שלמנים (כאלה שמחפשים את האופציה שבה יוכלו להפטר מכמה שיותר כסף). לשכור אופניים נראה כמו הכי מעניין אבל אין לנו רכב שיקח אותנו לכניסה לקניון... אנחנו לוקחים את הספארי. משאית שטח שיושבים על הגג שלה. נכנסים לשיא השלמניות. אני אוהב את זה.
ב10.30 אנחנו מתחילים את הטיול. בחברתנו 15 איש בערך שממוצע הגילים מעל 40. מוצילרים לא שמעו על הפארק הזה והם לא קיימים כאן.
נכנסים לקניון מצוקי מאוד בצבע אדום חזק. רוחב- 200-300 מטר, גובה 150 מטר. בתחנה השנייה שבה עוצרים להדרכה הנהג פורס שולחן. יין לבן קר ועוד כמה נשנושים. הסיטואציה מגניבה טילים ואנחנו כבר שמחים שלקחנו את המשאית הזו. אין ספק ששלמן יודע להיות שלמן.

בדיעבד, אחרי ששילמנו במפלי האיגוסו 170 פזו כניסה אני אומר לעצמי שכוס אמק- איך הם מעיזים בכלל לקחת יותר מהאיגואסו אפילו לשלמניים השלמניים ביותר!!!
ממשיכים עוד כמה קילומטרים במעלה הקניון ומגיעים לתחנה האחרונה- עמודים ענקים ועמק מדברי מיוחד. הצמחייה כאן שונה מהמדבר בארץ אבל אין ספק שמדבר באשר הוא יודע לתת לך את ההרגשה שאתה נמצא במדבר. משהו בו חשוף וראשוני ומחמם את הלב- לא משנה אם באת עם תיק או עם מצלמה ומשאית, ואפילו אם שילמת 235 פסוס...
ב14 אנחנו מסיימים את הטיול ומכינים צהרים בחברת 2 ארגנטינאים שמטיילים כבר חודש עם אופנים. תופסים שיחה נחמדה עם כמה מהשלמנים שטיילו איתנו על הכלכלה והפוליטיקה והאנשים (והנשים) של ארגנטינה. אנשים כאן מתוקים פשוט. קשה יהיה לעזוב את ארגנטינה. משהו במדינה הזו רגוע. משהו באווירה כאן לא רוצה לרוץ לאף מקום אלא פשוט להיות ולחוות.
ב16 יש לנו אוטובוס ללה ריוחה, עיירונת קטנטנה. עיירת בוטיק. אתה תוהה איך כמה אלפי אנשים הגיעו לחור הזה ומעבירים בו את כל חייהם. במהלך הנסיעה לכאן עצרנו בכמה כפרונים של שני בתים וכלב באמצע המדבר, אפילו קנינו פפסי קר - ושם השאלה נשאלת בעוצמה רבה יותר שלפעמים ממש מטלטלת. את רואה ילדים קטנים פשוט נולדים כאן לכל החיים... האם החיים שחק להם פחותי משמעות מאלה שלנו? למה שיהיו בעצם? והנה יש לי על מה לחשוב בנסיעה ...
משם לוקחים ישר אוטובוס לטוקומאן. 6 שעות. מ22 עד 4. עוד לילה באוטובוס. יום שישי היום ואנחנו כנראה נשאר כאן היום לשבת בקהילה היהודית.
קפה טוב של עלית. עוגיות. טוקומאן. טרמינל דה בוסס. חמש בבוקר.
טוקומאן עיר גדולה. כמו ירושלים. 800 אלף תושבים, וחם כאן רצח! 20 דקות הליכה מהמרכזית לכיכר המרכזית. יושבים קצת. מתרשמים. ב9 מוצאים הוסטל. נחמד שם, אינטרנט מהיר. מיקום טוב. כביסה לכל הבגדים. מקלחת. ארוחת צהרים תפוא ובטטה בתנור. שיחה לשליח. מוזמנים לארוחה. תפילה ב9.
יוצא לסיבוב בעיר. בכיכר 20 סטודנטים מנגנים שירים בספרדית. מלא אנשים. עיר עמוסה. מתיישב על ספסל בפתח האוניברסיטה. צעירים הסטודנטים האלה- לא עשו צבא.
קבלת שבת. משפחה חבדניקית מתוקה שכאן כבר 30 שנה. ארוחה טובה כמו שצריך. מסיבה טובה כמו שצריך עם מיטב הסטודנטים של טוקומאן. לפנות בוקר נשפכים לישון בהוסטל. נשאר כאן יום נוסף. אין סיכוי לקום מחר לאוטובוס.
בבוצר שוב סעודה בבית של הרב דניאל. יש לו סיפורים מופלאים על איך שאנשים ניצלים מנישואי תערובת... מדהימים הסיפורים האלו. הם עושים לי את זה.
אחר הצהרים אנחנו רואים קצת בית ספר למוזיקה בהוסטל. מתוודעים לילדת הפלא גאיה ממן. מזילים דמעה לשמע הביצוע שלה לאליפלט... מרגישים מכאן שבטח כל המדינה משתגעים מהילדה המתוקה הזאת. מי שלא ראה- שיעשה טובה לעצמו...
בלילה יוצאים למסיבה אחרת- כמה מבנות טוקומאן הטובות (פחות) נדבקות אלינו- נו וואי!!!! מתחמקים ושוב נשפכים לישון מאוחר לפנות בוקר. הפעם אנחנו קמים בזמן כדי לקחת אוטובוס לאיגואסו. ב11 כבר בדרך. נגיע מחר בבוקר רק. 18 שעות נסיעה מחכות לנו... בסנטיאגו דל אסטרו אנחנו עוצרים שעתיים, צריכים להחליף אוטובוס. באוטובוס החדש כבר רואים ישראלים. זהו. חזרתי לתלם. חזרתי לגרינגו. חודשיים כמעט שהייתי מחוץ למסלול. האמת שלא התגעגעתי אליו ואני כבר מתחיל להתגעגע ללבד בעיר זרה... עוד נחזור להיות כך אחרי פרו, ועד אז- הדרך רבה