לה פז. מנוחה. קורדיירה ריאל

יושב עכשיו באוטובוס חבוט. בדרך חזרה מחמישה ימי טרק מעניינים ביותר. מרגיש בשנות ה60. האוטובוס הכי גרוע שראיתי. לולא הייתי יודע שהמדובר באוטובוס סביר להניח שהייתי מחשיב אותו לערמת זבל מתכתי שהבדואים בנגב היו יכולים למצוא בה עניין... מוצא כמה דקות בין טלטול לטלטול לרשום את הקורות של 8 הימים האחרונים מאז חזרתי מסיירה נבדה...
מסיירה נבדה חזרתי מפורק לחלוטין. 9 ימים בשטח ולבסוף נסיעת לילה קשה ביותר. רציתי בעקרון לעבור הוסטל אבל פשוט לא היה לי כח- סגרתי שוב בג'וניור הישראלי. ידעתי שאני צריך עכשיו לנוח כהוגן לפני שיהיה לי כח למשהו. גם מזג האוויר היה בינוני מינוס וגרם להמאסות של הטרקים. בכולאופן- היה יום חמישי, נרשמתי לארוחת שבת למחרת בבית חבד. עשיתי כביסה ומקלחת, קניתי סוללות למצלמה וקצת ישנתי. בערב הלכתי למסיבה בוליביאנית טהורה. לא היה שם אפילו לבן אחד.
בגלל שזה יום חמישי- אין הרבה אנשים- אבל עדין היה חזק ביותר. ריקודים עם בנות בוליביה המשחרות לגבר הלבן. הייתי הפוך - גם מהבירה שקניתי וגם מעוד כמה דברים שדחפו לי לפה ככה בין לבין...
אמרתי לעצמי שלמחרת- יום שישי אני אגיע שוב ובטח יהיה יותר מעניין.
התעוררתי למחרת מאוד מאוחר. סיבוב קצר אצל שאול- מסתמן טרק באיזור קורדיירה ריאל. מתחיל באיזור הקונדורירי ומסתיים ליד הווארוואני. שני הרים נחמדים.  אבל אני אצא אליו רק ביום ראשון כי אני רוצה יום מנוחה נוסף.
ערב שבת בבית חבד כמו שצריך. תפילה ארוחה ושירים. משם אני חוזר לאותו מקום של אתמול. הפעם זה באמת נראה אחרת. להקה מפורסמת מובילה את המסיבה. המקום מפוצץ עד אפס מקום. מסתבר שהם ממש מפורסמים. שוב אני הלבן היחיד, והפעם הפרט הזה משמעותי הרבה יותר! אני מקבל בלי סוף הזמנות לבירה ולשאר מיני משקים מעניינים. רוקד מלא. מבסוט. ככה אני חווה בוליביה באמת. מספיק גם להכיר את הסאונדר של הלהקה שבא לשבת רגע עם חבורת צעירים שישבתי איתם. כשהלהקה לוקחת פוס לרגע- כל, אבל כ-ל, הבחורות באות לקבל חתימה... בסוף המסיבה יושבות מחוץ למועדון צ'ולות עם דוכני רחוב ומוכרות אוכל למי שיש מאנץ...
למחרת אני קם מאוחר שוב והולך לשאול לסגור את הטרק למחר. לקחת מפות והמלצות וכו'. אצל שאול אני פוגש את גל. בחור ישראלי שגר במשגב- היה מפקד של חנניה בקורס קצינים! את הפרט הזה אנחנו נצליב רק יומיים אחרי זה- בטרק, על איזו תצפית מדהימה... לא רק שהוא היה מפקד שלו- הוא דיבר איתו המון ומעריך אותו מאוד. איזה עולם קטן.
אני וגל מחליטים לצאת יחד לטרק. שנינו בראש דומה. שאול מעוניין להוציא איתנו לטרק מדריך שלו. סוג של לחקור את השטח ולהוציא שם טרקים בעתיד. מה אכפת לנו? המדריכים שלו על הכיפאק! הוא מצמיד לנו את קלי. בחור חביב בן 31. אני וגל קופצים לצהרים במסעדה סינית טובה וחוזרים שוב לשאול לסגור קצוות. שם אנחנו פוגשים את עמית ועומר שגם משדרים באותו ראש ובעניין של הטרק. עמית גר באלונים ועומר ביונתן שבגולן. מהר מאוד הם מחליטים להצטרף ואנחנו כבר חמישה! מצלמים מפה. סוגרים כמויות של אוכל ונפרדים לשלום. נפגש מחר ב6.30 אצל שאול- הוא מזמין לנו מונית. זה יעלה בערך 50 שקל כל אחד אבל זה משתלם, היא תכניס אותנו לשטח עמוק ונחסוך המון קילומטרים.
בערב מצטרף גם אודי. בחור שהיה איתי בבה"ד 1.
אני רוצה להסב את תשומת הלב לעובדה שאני כבר מעל 5 חודשים ביבשת. מטייל לבד. לא מוצא ישראלי אחד שבא לי לטייל איתו. והנה ברגע- מצאתי ארבעה...
בערב אני עוד יוצא ללוקי. באר תיירים חמוד. יושב עם בחורה שעושה מילואים בפלוגה של יואל. היא שמעה שאני כאן ממנו- והנה יצא לנו להפגש...
6.30 בבוקר יום ראשון אצל שאול.. אני אחרי שעתיים שינה כי ממש היה בא לי להשאר לרקוד... שאול מתפנה אלינו רק באיזור 7 פלוס ואז אנחנו עושים ארגונים אחרונים ויוצאים.
המונית מורידה אותנו ממש מול הקונדורירי. גם הוואינה פוטוסי נראה מכאן בבירור.
דבר ראשון שאנחנו עושים לפי בקשת שאול הוא לקבור את החתול שלו. במעמד מכובד ובהצדעה אנחנו טומנים את החתול תחת גל אבנים קטן ונפרדים ממנו לשלום. יהי זכרו ברוך.
משם עליה לאוכף עם נוף מדהים. ירידה ללגונה יפה. צהרים. גשם מתחיל. ממשיכים.עוד פאס. עוד לגונה. כאן נישן. האוירה בטיול מעולה. כולנו בראש דומה. קלי המדריך גם על הכיפאק. בזמן שעומר ועמית יורדים לדוג עם חכה שעומר הביא- קלי מביא עצים למדורה. הגובה עכשיו הוא 4800. אין צמחייה בגובה הזה ואין לי מושג מאיפה הוא הביא! פסטה ברוטב עגבניות ואנחנו מדליקים מדורה לתפארת. שרים שירי ארץ בליווי מפוחית של גל. מדהים. בדיוק כמו שאני אוהב. געגועים ללילה ישראלי בנגב האהוב.
למחרת משאירים את האוהלים ועולים גבוה לקו הרכס של קורדיירה ריאל. חוצים קרחון ומגיעים לתצפית מדהימה על הקונדורירי ואגם טיטיקקה. יורדים בחזרה. צהרים. מעמיסים ציוד ועוברים לערוץ המקביל ממערב. בדרך עולים לכיפה בודדה בגובה 5000 שממנה תצפית משוגעת על כל הרכס. רואים את היאמפו, אילימאני, פוטוסי וגם- את הסחמה. ההר הגבוה בבוליביה.
מגיעים למטה מאוחר יחסית. א.ע. ושינה. אני מוטש מאוד מהיום הזה. לא היה פשוט.
למחרת- היום השלישי לטרק מחכה לנו יום סולידי. לא מטורף. המון קמ עם תיק על הגב. מחייה של שלושה ערוצים. לא משהו יפה במיוחד. אנחנו מגיעים לקמפ בערוץ של הוואראווני שהוא הר מחודד ובולט בגובה 5500. ב17 הגענו לקמפ לאחר וויכוח עם קלי אם אנחנו אכן במקום שרצינו...
משהו זורק ככה סתם משהו לגבי לקנות כבש ולעשות איזה ארוחה טובה היום.. אני שואל את עומר אם הוא בקיא במלאכת השחיטה ושאר מרעין בישין. הבן אדם גר ביונתן ועובד שנים עם בקר. ע-ל-י הוא אומר. ובין רגע אנחנו באקסטזה למצוא כבש לקנייה. קלי עוצר מקומי על אופניים שיורד מההר ושואל אותו. הוא מציע לנו לבוא איתו לבית שלו ולקנות. זה רק 2 קמ מכאן הוא אומר ואני קלי גל ועומר בדרך אליו... בדרך אנחנו מזהים עדר כבשים ליד בית בודד. אנחנו נפרדים ממיודעינו על האופניים תוך כדי הסבר ששני קמ זה 2000 מטר ומקסימום 30 דקות הליכה והולכים לכיוון הבית. אין אפאחד. קלי יוצא לסיבוב וכעבור מספר דקות חוזר בליווי צ'ולה אוטנתית. המחיר הוא 150 בוליביאן. 75 שקל. מחיר של חצי סטייק במסעדה. פשוט לא יאמן. אנחנו בוחרים את גילוש - הכבש הכי חמוד בעדר ועכשיו יוצאים במסע חזרה למאהל כשגילוש רוכב על כתיפינו. החוויה תופסת אותנו חזק ואנחנו מבסוטים עד הגג! ב18 אנחנו במאהל וההכנות לארוחה מתחילות.
לפני שאנחנו נפרדים מגילוש בכאב אנחנו מצטלמים איתו כולם למזכרת.
עומר מגלה מיומנות רבה בכל הנוגע לשחיטה, להפשטה ולהתמצאות באיברים הפנימיים. בתפריט הערב יכלול אורז עם בשר כבש, צלעות כבש, לב כבש, ריאות כבש, כבד כבש וירך כבש... ארוחה שאף מסעדה לא תתבייש בה...
אני חייב לעצור רגע ולומר שלראשונה מזה 26 השנים שאני חי שאני מצליח להבין אנשים צמחוניים. הרגשתי ונדליסט קניבל הערב הזה- וזה עוד בלי לראות את השחיטה (שאגב בוצעה על ידי לדרמן). רק כשאתה משתכל בעניים הבוהות והחמודות של גילוש בזמן שהוא יושב לך על הכתפיים אתה יכול להבין עד כמה זה מצטייר נורא. לגדל בעל חיים בשביל לאכול אותו. לאן הגענו?
לא. שלא תבינו לא נכון. אני לא מתכוון להתחיל להיות צמחוני, רק לומר שאני ממש ממש מבין את מי שכן. וזה- תודות לגילוש שלנו שקיפח את חייו כדי שתכנס לראשי המחשבה הזו. זה הכל.
בכל אופן- הארוחה הייתה טעימה בטירוף ועוד נשאר למחר 2 רגליים... אנחנו עוד המשכנו לשבת ליד המדורה עד מאוחר ולשיר.
למחרת השארנו את המאהל עומד. עומר נשאר שם. עיקם את הברך ואנחנו עלינו במעלה הנחל עד לקרחון שלמרגלות הווארואני. אכלנו צהרים למרגלות הקרחון. עמית ואודי פורשים כאן. המצב שלנו באמת קשה. אנחנו אחרי שלושה ימים מטישים מאוד וזה מורגש היטב. התכנון היה להגיע עד האוכף שבקצה הקרחון אבל זה היה כבר מוגזם. מצאנו כמה מערות קרח נחמדות ועוד לגונה מגניבה בצבע אדום ואז ירדנו בחזרה.. בסוף היום הזה הייתי מרוסק. האווירה הייתה שמחר כבר נחזור ללה פז למרות שבתכנון היה לעלות בואדי נוסף.
בערב שוב אכלנו כהוגן בשר כבש וישבנו על מדורה של חרא של פרות (כל העצים שבנמצא נגמרו) זה דווקא דלק יופי!
למחרת התחלנו את הדרך חזרה. האמת שאני לא שלם עם זה בכלל. זה לא קורה הרבה שאני מוותר. זה קרה פעם אחת- בטיפוס על הלנין. אבל נו- יאללה. כבר כמה נופים אפשר לראות? זה ברור שההתלהבות שלי מהנופים בבוליביה קטנה כלכך בהשוואה לפטגוניה. נהייתי אדיש לכל זה. פשוט אדיש... היינו ערוכים בעקרון לשבעה ימים והנה אנחנו חוזרים- כמויות האוכל שאכלנו היו אסטרונומיות והעלינו הצעות לארוחות שיורידו כמה שיותר משקל. בבוקר למשל עשינו שקשוקה במקום חביתה כדי להפטר מעוד עגבניות ורסק. בצהרים בישלנו פסטה שהאמת יצאה כמו יציקת בצק תימנית ששום קובנה לא היה מתבייש בה. הרוטב לפחות יצא טעים...
היו לנו 13 קמ ללכת עד לכפר פינייאס. בשעה 15 כבר היינו על האוטובוס שעליו אני עכשיו שהוא כאמור- חוויה בפני עצמה.
הטיול היה מדהים. הנופים היו יפים אבל לא העיפו אותי. מה שכן היה חזק- זה ההרכב. היינו חמישה באותו ראש. היה כיף. היו מדורות. היו שירי ארץ. היה מושלם! לא קל למצוא כאן ישראלים שעוד מקשיבים לנעמי שמר, ועוד 4 במכה??