del plata

.27.1.13 לאס וגאס, למרגלות סאן ברננדו. קורדון דל פלטה. 
התחלנו את הטרק לכיון דל פלטה (6000 מטר). נמצאים ב3200 מטר כרגע ומתחילים להתאקלם. השמיים קודרים וגשם התחיל לרדת איך שהגענו לקמפ. בנינו את האוהל במהירות ונכנסנו. חצי שעה של גשם ואז שמש. השמים התבהרו מעט ורואים כחול. רואים את ולחיטוס (5500) מכאן. כמה דקות של חסד ושוב עננים. הלילה מצפה לנו לילה קר ורטוב. נקווה שהmsr יחזיק מעמד. 
לאקונקגואה, אם אגיע, אני אצטרך לשכור אוהל חזק יותר. אין מה לעשות- שמה זה פראי הרבה יותר. הקמפ הכי גבוה שנעשה כאן יהיה 4200 והשבןע לא צפויות רוחות חזקות. באקונקגואה- הקמפ הגבוה הוא 5900 והרוחות עלולות להיות מטורפות...
התחושה מעולה! מתחיל אתגר חדש. מתמודד עם משהו לא מוכר. תחושת רעננות טובה.  לכבוש פסגה זה דבר מדהים!
יצאנו ממנדוסה באוטובוס ב8.30 לכפר שנקרא piedras blancas שזה האבנים השחורות. מיד כשירדנו מהאוטובוס יצא טנדר לכיוון אתר הסקי שאליו תכננו ללכת ושממנו מתחילים לטפס (נקרא ולחיטוס). עצרנו אותו בדיוק בזמן.
את הטנדר שכר בחור בשם גבריאל מבואנוס איירס שגם מתכנן לטפס בדיוק כמונו. הווה אומר- יומיים התאקלמות באיזור 3500 יומיים באיזור 4200 ויום אחד לפסגה... שבוע הבא הוא מתכנן גם אקונקגואה במידה ויתאקלם טוב.
התחלקנו איתו במחיר הטנדר (35 שקל בערך כל אחד) והגענו מהר ליעדנו.
האוהל מוקם ואנחנו בפנים. נחים. מתאקלמים.
29.1.13 סלטו דל אגוה. 4215 מטר. 19.00. 
גבהים זה לא משחק. מסתבר שקשה לי להתאקלם. חסר לי לילה באיזור 3500. עלינו טיפה מהר מידי. אתמול קמנו ב9 והתחלנו לטפס את סן ברננדו (4100). לפני שיצאנו פגשנו את גבריאל מהטנדר. הוא מתכנן לטפס פיק אחר בערך באותו גובה. התחלנו. שוב מתנשפים. הגובה עושה את שלו. קשה לנשום והלב דופק. תוך שעה וחצי הגענו לאיזור 3900 פלוס ונאלצנו לרדת כי נהיה מעונן ורעמים חזקים נשמעו.
באמצע הירידה כבר התחלתי לראשונה להרגיש תשוש.
הגענו למטה כשהתחיל לרדת גשם. ארוחת צהרים ולישון. 3 שעות שינה וקצת התבהר.  אני עדין תשוש ובכל זאת מחליטים לעלות לקמפ הבא. זה רק 300 מטר. מ3200 ל3500. 
כשהגענו כבר הרגשתי ממש לא טוב וגם קצת מבואס- התייעצות עם מדריך שהיה שם והחלטנו להשאר ללילה שם. אם מחר לא יעבור לי - נרד. בבוקר הרגשתי טוב. עלינו לכאן יצאנו בערך ב9.30 הגענו ב13.30. לאט לאט. זה פשוט קשה. הראש התחיל לעקצץ טיפה אבל פחות גרוע מאתמול. הנוף כאן מדהים. 

היום באופן כללי היה יפה וראינו את כל הפסגות מסביב.  למטה מגובה 3000 בערך הכל עננים לבנים.מרבד.  גבריאל הגיע לכאן עכשיו גם. זה אולי קצת מהר מידי להגיע לגובה הזה בלילה השלישי אבל אנחנו לא היחידים. יש כאן המון אנשים שמטפסים. חלקם גם במטרה לצאת בשבוע הבא לאקונקגואה. אני מקווה מאוד שהגוף שלי אכן מסוגל להתאקלם לגבהים הללו...
30.1.2013 עדיין בסלטו דל אגוה. לא. הגוף לא הצליח בנתיים להתגבר לגמרי. הראש חצי כואב. בכל מקרה החלטתי להשאר כאן עוד לילה. ככה מסוכן לעלות. אם מחר זה לא יעבור לחלוטין אני אאלץ לרדת... אתם מדמיינים כמה שזה "כיף" לי...
31.1.13 התעוררנו ב5 בבוקר כדי לתת אופציה לטיפוס של איזה פיק. הרגשתי טוב. יצאנו עם מדריך ושני אירופאים מבוגרים לדרך ב6. ב4600 התחיל לעקצץ הראש ועם העקצוץ נופלות התקוות. המשכתי בכל זאת לאיזה אוכף עם נוף מדהים. 4800.

אבל הראש כבר לא נתן לי להנות מהנוף. את הדרך בחזרה לקמפ עשיתי במהירות. הכאב לא עובר. שעתיים שלוש. לא עובר. דיברתי עם צ'כי מתוק בשם אלכס שהיה מצויד בכל הציוד הדרוש וגם הבין קצת במחלת גבהים. הוא בדק לי לחץ דם- תקין. חמצן בדם- חסר הרבה.  הוא נתן לי כדור ןהמליץ לרדת למטה. החיים שלי כנראה חשובים לי מאוד- שזה עצמו גילוי נאות, ובטיסה- ירדתי למטה. עם הירידה התנפץ גם חלום האקונקגואה... מה לעשות - לא כולם ראויים לעלות בארץ הגבהים.
אני בכולאופן בדרך חזרה למנדוסה. נדב המשיך לטפס בבוקר כשאני ירדתי. 
הגעתי לרפוחיו בתחילת העליה כמעט כמו חדש. מדהים מה ש1800 מטר עושים לבן אדם. התאבון חזר עם הירידה בגובה והזמנתי 3 אנפנדס יחד עם 2 צכים נוספים שגם ירדו היום בעקבות מחלת גבהים- מרטין וליבור- מסתבר שהצ'כים הם אנשים נחמדים מאוד!
תפסתי טרמפ מההרים לכפר קטן למטה (potrerillos) עם מדריך טיפוס של האקונקגואה ואיתו קנדית שהדריך בשבוע האחרון והתאהב בה ...איך שהאהבה חוצה יבשות... ירדתי בתחנה שכוחת אל באיזור מדברי שיובלים זורמים בו כל השנה- הארגנטינאים בהמוניהם פוקדים את הנהרות שזורמים כאן במזג המדברי והמקום נראה כמו הגולן בקיץ. בתחנה מחכים זוג בשנות השישים לחייהם. גרים במנדוסה ויצאו לעשות קמפינג ליד הנהר, עכשיו הם מחכים לאוטובוס. השעה 16.15. מתי האוטובוס אני שואל- והם עונים שבחמש וחצי ואם לא אז בשבע. את שלוש השעות הללו הם פשוט מחכים בסבלנות ויושבים שותקים בתחנה. אני מצטרף לישיבה השותקת, כותב קצת, שומע קצת מוזיקה, וגם מציע לזוג החמוד בוטנים מלוחים שהיו באמתחתי. בניגוד לציפיתי הם נענים להצעה ושלושתינו אוכלים להנאתינו בוטנים מלוחים שקניתי בפוקון בתחנה שכוחת אל ליד נהר באזור מדברי. הסיטואציה מגניבה אותי דווקא אך לאחר שעה אני מחליט שבמקום לחכות אנסה לתפוס טרמפים. אני מרים תיד וטנדר לוקח אותי כמה קילומטרים קדימה. שם אני ממתין לאותו אוטובוס בחברת אנשים שונים- ברזילאי ושלוש סטונדיות ממנדוסה. באוטובוס אני פוגש את הזוג ממקודם- בטח שילמתי איזה כמה פסוס פחות מהם... משם- למנדוסה. עכשיו יש לי משימה חדשה- לבנות מחדש את הטיול לחודש הקרוב... יש למשהו הצעות?  המייל שלי פתוח... וגם- כל מי שחשב לבקר אותי וויתר בגלל האקונקגואה- מוזמן בשנית

מנדוסה

מואל פראיסו יצאנו ב14.30 על מנת להיות במנדוסה ב22 בלילה. התור במעבר הגבול היה ארוך מהרגיל ורק בשעה חמש לפנות בוקר הגענו למנדוסה. 
הדרך חוצה את האנדים ליד האקונקגואה. את ההר ראינו רק בלילה באור של ירח מלא- מהמם, ומה שעוד הספקנו לראות ביום הוא נוף הררי אחר. ההרים צחיחים הרבה יותר ממה שראיתי בפטגוניה. הערוצים עמוקים והגובה הוא פי 2. המון קקטוסים ענקיים גדלים על המדרונות ומשווים מראה פראי להרים.
דרך יפהפייה.
הגענו ב5 , נמנמנו בתחנה המרכזית שעה וחצי ויצאנו לחפש הוסטל. מצאנו לאחר כמה שעות הוסטל מעולה במיקום טוב ובזול. במהלך היום הסתובבתי המון בכל העיר בחיפושים אחר מידע על האקונקגואה ועל הדל פלטה. נדב שכר קצת דברים שהיו חסרים לו ואני שכרתי קרמפונס. קניתי מפה של האיזור. עשינו קניות לחמישה ימים (ראשון עד שישי בוקר) ואני עוד הספקתי להתחיל את תהליך הוצאת האישור לטיפוס על האקונקגואה ולדבר עם מדריך שפגשתי על דברים חשובים לטיפוס הרים. הדבר שהכי מפחיד אותי הוא מחלת גבהים ולכן קראתי המון באינטרנט וזו הסיבה שאני מתחיל מדל פלטה ולא מהאקונקגואה. חבל לשלם 700 דולר ולגלות שאני לא מצליח להתגבר על הגבהים הנמוכים יותר. דל פלטה הוא רכס שמציע פסגות החל מ4000 ועד 6000. השבוע אנסה את הגוף בגבהים האלה ואז אחליט אם לשלם את הפרמיט לאקונקגואה או לוותר.
שבת יפה עברה בבית חבד- סעודת ערב עם השליח ובוקר עם הקהילה.
בהוסטל נמצא אנגלי עם סמל של מדינת ישראל על הצוואר.  אבא שלו יהודי ואמא לא. בגיל 18 הוא קרא את "המרד" של בגין ועוד איזה ספר על המוסד.הוא נדלק והגיע לארץ לשנה בערך.התנדב בעוספייה עם סודאנים. בחור מעניין... טיול צהרים יפה בעיר היפהפייה הזו וביקור בפארק ובפסל של סן מרטין (בן גוריון שלהם). 
חיי העיר במנדוסה עשירים ומגוונים. היא עיר רגועה ובנויה יפה.
בפארק יושבים משפחות ועושים פיקניק להנאתם. באגם שטים על קייאק ארבעה חברים. במרכז הפארק אימון של מאה נשים מהגימנסיה בריקוד- הם רוקדות בקבוצה לצלילי מוזיקה יפה כשהמדריך עומד על הבמה וכולן מטה.
למרגלות הפסל של סאן מרטין מצטלמות לקליפ חמישה בחורות בלבוש חוף ים- בארץ זה לא היה תופס... בצד אחר של הפארק במה ענקית לערב של שיעורי ריקוד- סלסה טנגו ועוד כמה שאיני מכיר. חינם ולכולם. זה נראה דבר שבשגרה.
בחזור כבר חושך ומסעדות נפתחות וריחות טובים נישאים באוויר. 2 גברים בשנות החמישים לחייהם מנגנים בגיטרה לסןעדי המסעדה במדרחוב ושרים שירים שקטים בספרדית. בכיכר המרכזית קוסם מופיע לעיני 200 ילדים בערך (חינם כמובן) וכולם שמחים ומוחים כפיים. בכיכר האחרונה לפני ההוסטל הופעת ריקודים.  בתחילה שני זוגות בלבוש של לפני מאה שנה לפחות רוקדים טנגו ולאחריהם שלושה זוגות בסוג אחר של ריקוד ובלבוש מהודר, בכובעי סומבררו וחולצות לבנות והבנות בשמלות חגיגיות...אין ספק. החיים כאן מתנהלים בקצב איטי... הגענו להוסטל. ארוחת ערב. קולה קרה וזהו.
לפני שנלך לישון נארוז את התיקים לטיפוס מחר

ואלפראיסו

קטע מהיומן- (בחלקו)
23.1.13 יום רביעי. 17:46. ואלפראיסו. חופי האוקיאנוס השקט- על המזח.
מסביב כלבים נובחים על אריות ים וגם על כלבי ים. כלב מול כלב על שפת הים.

ציליאנים מסוקסים, חלקם בכובעי סומבררו מהודרים, מנסים את מזלם היום בדייג. זקן אחד, קרוב לשמונים לדעתי, יושב בכניסה למזח וגובה 300 ציליאן פר פרסון. נראה שכל חייו יושב זקן זה ליד השולחן כאילו זוהי תכלית חייו. הוא שליו ורוגע וחייכן וטרדות היום יום רחוקות מתודעתו כרחוק מזרח ממערב. לידו מעוך איזה יצור ימי מוזר שמעולם לא ראיתי. החוף מלא ביצורים כאלה. ריח חזק של ים באוויר. האוקיאנוס השקט. לחשוב שמעבר לאופק נח הים הגדול בעולם- אלפי קילומטרים של גלים... גם להקות השחפים שחגות מעל מוסיפות לאווירה. מאות אנשים משתזפים על החוף. לידי דג לו ילדון צוציק. מקסימום בן 10. זה מן תחביב שאת הקפו למדתי רק כאן בצילה.
דרכי מכאן תמשיך למנדוסה ל del plata. ומשם לאקונקגואה. 
ואלפראיסו בנויה על הרים סביבות למפרץ הענק הזה.במפרץ פזורות מספר אוניות ענק. ומכאן אפשר לראות אותם היטב ומעליהם אלפי בתים צבעוניים.
אומרים שזו עיר הגרפיטי. כל פינה כאן מלאה מזה. חלקם יפים וחלקם מזכירים תחנות שכוחות אל בנגב. האוטובוסים כאן מחוברים עם מוטות לכבלים חשמליים שרצים מעל לרחוב- כמו הרכבת בירושלים- ומן רכבלים קטנים פזורים לאורך העיר לרוב- 80 אגורות כל עלייה- זה פשוט דרך לנוע כאן. זה לא תיירותי. ...
זה עתה ראינו אריות ים משתזפים ליד המגדלור. חייה מדהימה.
ישבנו שם קרוב לשעה וצפינו במופע שהאריות אירגנו. מלחמה בניהם לעלייה על הרמפה שנמצאת בתוך הים- 20 מטר ממנו. לאט לאט התקבצו אנשים למופע ונהיינו חבורת צופים משולהבים. היה לנו את הפבורייט- האריה שאהבנו, הוא היה דווקא אחד קטן אבל הוא היה נחוש. עןדדנו אותו בכל ניסיון לעלות והתבאסנו כשהוא נכשל....שעה הוא ניסה וניסה כשמסביב מקללים כמה ציליאנים את האלה שלא נותנים לו לעלות ולבסוף הוא הצליח! יגעת ומצאת! שמחה סתמית פשטה בכל הצופים.  מחיאות כפיים. זהו. המופע נגמר ...
ובחזרה לבלוג-
סיימתי את הוייריקה טרורס ביום שני. ישנתי על שפת האגם בסוף המסלול  ולמחרת תפסתי טרמפ לאחר שעתיים וחצי יבשות שבהם הספקתי לאכול את כל העוגיות שהיו לי (עוגייה על כל מכונית שלא עוצרת). הטרמפ היה עם זוג ארגנטינאים חמודים וביתם.  אתם רואים למה אני אוהב את ארגנטינה יותר??!!
בפוקון הזמנתי אוטובוס לילה לסנטיאגו והלכתי לבית חבד להעביר את הזמן עד הערב. יום הבחירות היום. ישראלים לא יכולים להצביע בחול אז לא בזבזתי שום קול לימין...
ישבתי קצת עם החבדניקים ועוד כמה שהגיעו לשם. ואיך לא- הנחתי תפילין.  ושנייה אחרי פגשתי את נדב- בחור דתי, לא לייט- שהחליט בזרימה פתאומית להמשיך איתי למנדוזה לדל פלטה לכמה טיפוסים ואולי גם לאקונקגואה. אז עכשיו אין ברירה- שבת זה שבת וכשרות זה כשרות...
מסנטיאגו חשבנו בהתחלה לטפס שם וולקן שנקרא סאן חוסה אבל בסוף החלטנו להמשיך לדל פלטה שזה מקום קצת יותר מסודר עם רפוחיו וכאלה...
לפני מנדוסה החלטנו לבקר בואל פראיסו שזו עיירת אומנים וגרפיטי ששנינו שמענו עליה רק דברים טובים. לקחנו אוטובוס לשם והגענו בסביבות 11:30. מצאנו הוסטל נחמד לאללה צמוד למרכז ויצאנו לטייל בעיר.

קשה לסחןט ממני מחמאות בשביל ערים אבל כאן אין ברירה. אני כבר באוטובוס למנדוזה וכבר בא לי לחזור.   
אחרי מופע אריות הים חזרנו להוסטל והכנו מרק ירקות לתפארת. זה משהו שנדב לימד אותי וזה כמובן בגלל שהוא שומר כשרות.
יצאנו אחרי הארוחה לסיבוב בואלפראיסו של חיי הלילה. העיר יפה בלילה. המון אנשים ברחוב. 
נראה כאילו לפני 100 שנים זו הייתה עיר מתקדמת מאוד ומפותחת והיום- היא עדיין נראית כמאז. וזה מה שנותן את האווירה הבוטיקית והאוטנתית. מסעדות קטנטנות על מרפסות שצופות למפרץ. סמטאות צרות מלאות בגרפיטי וצבעוניות. משעולי מדרגות שלא נגמרים ושקט ורוגע.
כל בר אוטנטי מקודמו. המוזיקה בכולם מתנגנת על ידי נגן או מספר נגנים ולא מושמעת מהמחשב!
התיישבנו בבר מדהים עם מוזיקת בלוז יפהפייה שמידי פעם הצטרף משהו מהקהל שידע לנגן וניגן יחד עם הבחורציק שניגן כל הערב.
היו שם מפוחית גיטרה וגיטרה באס. וזה היה שילוב מדהים.
ישבנו על הבר עם הפנים ללהקה כשבאחת נדב חתך לישון. אני הזמנתי עוד בירה ונשארתי עד שתיים וחצי כשהראש כבר לא משדר על ליין רצוף יחד עם עוד שני אירופאים ושלושה אוסטרליות ועוד מקומית אחת שהיו מסטולים גם הם.
כשעזבנו את הבר היה כבר רבע ל3 ואז התחיל הקטע המעניין - כמה מקומיים התאספו בכיכר ליד - זה מנגן בסקסופון זה מתופף וזה בגיטרה ואנחנו התחלנו לרקוד לידם. תוך 10 דקות זה הפך למסיבת רחוב מדהימה שלא נגמרה לפני 6 בבוקר. שזו השעה שאני חתכתי לישון...
ואלפראיסו מאוד גורמת לך לרצות לחזור אליה.  
עכשיו באוטובוס למנדוסה. כנראה שנשאר כבר שבת בבית חבד במנדוזה ונצא רק ביום ראשון

וייהריקה טרברס

20.1.13 יום ראשון 21:00. 
נמצא באמצע טרק שנקרא 'וייריקה טרברס'. זה טרק מדהים שיוצא ממקום שנקרא 'טרמס דה פלגין' שזה מעניינות חמים.
יצאתי אתמול בבוקר מפוקון באיחור קל מהתכנון בגלל ששכחתי את המשקפי שמש בבית חבד- ושמה לא ענו לי עד 9:30 בבוקר. התפילה מתחילה רק בעשר וחצי... יאללה עם הדתיים לייט האלה, מה עם סוף זמן קריאת שמע? :)
לקחתי אוטובוס מקומי לכפר קרוב (קורראואה) שהוריד אותי בכניסה לפלגין. משם טרמפ עם זוג ארגנטינאים חמודים שנסעו למעיינות החמים- 12 קמ בערך. הבחורה התלוננה שלא מחליפים להם את הפזו לציליאן (וזה בגלל שהמטבע הארגנטינאי פשוט גרוע ואף אחד לא רוצה אותו).
משם התחלתי ללכת על שביל גיפים בערך 5 קמ עד שהוא נגמר ומתחיל שביל רגיל. התגעגתי כבר לשבילים האלה- מאז פמפה לינדה לא הלכתי באף שביל. עבר כמעט שבוע! את הוייהריקה אני לא מחשיב- זה יותר מידי ממוסחר בשביל להיקרא שביל) השביל עולה לקו רכס גבוה שעליו הולכים עד לגונה אסול המדהימה! הנוף מזכיר מאוד את איזור הקזבלנקה והפוייוה מלפני שבועיים. מהרכס נראים מלא הרי געש עם שלג עליהם. הוייהריקה מימין מושלג כולו.  משמאל הלנין והקטרופייאן. ממול המוצ'ו והצ'ושואנצ'ו מאחור הייאימה ועוד שתיים רחוקים ששכחתי את שמם. ובהמשך עוד יש אחד נוסף שמוסתר כרגע (קילקיליל)...

בדרך פגשתי שלישיית גברים בשנות ה50 לחייהם מסנטיאגו שטיילו גם הם. אכלו להנאתם צהרים עם מאות זבובים טורדניים- אין לי מושג איך הם מצליחים לתפוס נחת בסיטואציות כאלה. אצלי- קו מנחה מספר אחד בבחירת מקום לעצור הוא בלי זבובים, או לפחות עם קצת). את הלילה עשיתי בלגונה אסול יחד איתם. לגונה אסול היא כמובן כחולה כחולתית. היא ענקית והיא יושבת בדיוק בסוף השפך העצום של הלבה מהר הגעש קטרופייאן. כל הערוצים שבעמק שאחרי הלגונה מלאים בסלעים שחורים שהם בעצם הלבה שנשפכה מההר- (ההר התפרץ לפני בערך 130 שנה.) ההרים מסביב צבעוניים להפליא- אדום צהוב חום שחור ירוק...

באמצע הלילה הגיעה לקפמ חבורת ציליאנים גדולה בשנות העשרים לחייהם- הם מתנדבים ומסמנים את השבילים ברור יותר. וגם מלא רעש.  לתומי חשבתי שזה סתם חבורת סטודנטים וסטונדיות שאוהבת לעשות פאן.
למחרת קמתי בנחת וברבע ל10 התחלתי ללכת. אחרי 500 מטר זיהיתי לפני מטייל בודד ובתוך תוכי קיוויתי שזה יהיה פרטנר כיפי להמשך היום. 
הבחור הבודד היה לא אחר מאשר פראנק האנגלי שפגשתי לפני שבועיים ברפוחיו של פוייוה! !!! והפוזה שבה תפסתי אותו היתה- מתכופף וקוטף פרי קטנטן אדום ואוכל אותו... אני מת על הפראנק הזה- ואת שארית היום- כמעט עד עכשיו טיילתי איתו.

סיימנו את הוייריקה טרברס ביומיים סתם כי זה ממש קצר- פרנק ישן קצת לפני הכביש- אני המשכתי טיפה על הכביש לכיוון שביל נוסף שיוביל אותי מחר קרוב ללנין- אם יהיה יום טוב אני אטפס עליו - הוא הר געש בגובה 3700 מטר!
פרנק מתחיל להתקדם לסנטיאגו ומשם ממשיך לאנגליה.
עכשיו אני כאן ליד נהר יפהפה סיימתי לאכול ארוחת ערב פסטה ברוטב עגבניות וגבינה- מקווה למזג טוב מחר...
לילה טוב!!
21.1.13 אז עכשיו אני בסוף שביל שנקרא 'לגוס אנדינוס' שזה שביל שגיליתי אותו אתמול. שביל שממש מוביל עד לקטע החשוף של הלנין ומשם- קל יחסית לטפס. קמתי הבוקר במצב רוח מרומם עם המון תקוה לטפס היום את הלנין. לא היו עננים בשמים (לפחות מהמיקום שבו ישנתי שזה היה עמוק בתוך ערוץ). לפני שיצאתי לדרך עבר אותי סבאלה אחד מסנטיאגו שהוא האדם היחיד שפגשתי במסלול הזה, ומאז נעלמו עקבותיו (לא עקפתי אותו ואין סיכוי שהוא סיים את השביל היום...). התחלתי ללכת ב9 כשב10.30 התחלתי לטפס עם השביל לכיוון השיפולים של הלנין. ברגע שיצרתי מהיער גיליתי למרבה הצער שסביבות לפסגת הלנין ישנם עננים ורק מידי פעם מציצה הפסגה. המשכתי לעלות בתקווה שמשהו ישתנה.

כאן נכנסתי לבעיית מים מכיוון שלא מילאתי למטה וכאן לא זורם כלום... הגעתי לאוכף שממנו הייתי מטפס אילולי הייתי צמא אך הצמא הכריח אותי לרדת כמאה חמישים מטר למטה לזרימה קטנטנה. אכלתי צהרים. כשסיימתי היה כבר 13.30. הגובה שלי כרגע הוא בערך 1700 מטר כלומר- יש לי עוד 2000 לפסגה. ביום יפה היתה לי מוטיבציה לעשות את זה- וזה לחלוטין אפשרי אך היום הוא לא יום יפה וההתלבטויות התחילו... לבסוף החבאתי את התיק והתחלתי להתנהל לאט למעלה. אמרתי שלפחות נעלה לגובה שיאפשר לי מראה יפה יותר של הנוף ואחכ כבר נחליט אם לעלות.
עליתי בערך לגובה 2200 והתיישבתי. הנוף יפה אבל לא גורם לי לשכרון נופים. מה גם שהלנין הוא ממש כמו הר חול שכל צעד שלך- אתה חוזר חצי צעד אחורה.

הפסגה עדיין מעוננת 90 אחוז מהזמן. מהמקום שאליו הגעתי יכולתי לראות את הר הגעש קטרופייאן שאותו עברתי במהלך הטרק. הוייריקה נראה מטושטש מאוד- אין ספק- ראות גרועה את היאימה בגלל לא רואים וגם לא את מוצ'ו. אני חייב איזה 2 ימי גשם שינקו את האוויר. הגשם האחרון היה לפני שבועיים...
הדחף היחיד שהיה לי להמשיך היה לכבוש את הפסגה. לא הנוף אלא האתגר. וזה לא הספיק ... בצער רב ויתרתי על הלנין וירדתי מטה. 
בדיעבד חשבתי שאולי הייתי צריך לקחת את כל הציוד לגובה הזה בערך (ליד מצבור שלג שיספק מים ללילה) לישון ועל הבוקר לעלות- בבוקר יש פחות עננים. אבל אני כבר למטה. ישן ליד אגם מדהים שהתרחצתי בו לפני שעה וכיבסתי את הבגדים.  מרק אפונה על האש מחכה שאני אסיים לכתוב ואז יאכל אותו. הלנין עדין מכוסה בענן קטן על הפסגה.
אני די בטוח שהראות לא תשתפר מחר.
אני בכולופן יקום בנחת ויתפוס טרמפ לפוקון

פוקון

פוקון. 17.1.13- יומולדת לועזי...
כמעט חודשיים וחצי כאן. עכשיו אני רק מרגיש שמתחיל להרגע לי הטרקים. מה שחשבתי שיקרה אחרי חודש...
יצאתי מברילוצה עם ואן לכיוון פוקון. נסיעה שהיתה צריכה לקחת 7 שעות לקחה לנו יומיים והפכה לחוויה מעניינת עם 16 ישראלים שרובם המוחלט היו נחמדים מאוד... האמת שזו פעם ראשונה שבאמת יוצא לי לחוות משהו עם 'ישראליאדה'. חוויה שאני מחשיב חוויה.
הואן המדובר עולה ממש טיפה יותר מאוטובוס והיתרון בו שהוא עובר בדרך שנקראת 7 האגמים שזו דרך יפה והוא עוצר לכמה דקות בכל אגם- זה נחמד, לא מטורף. באגם הרביעי נתקע הואן. השעה היתה אולי 11 בבוקר. אנדרס הנהג לא היה מספיק אסרטיבי ולכן מצאנו את עצמינו מתארגנים לשינה ב21 בלילה. לי ולעוד שני חברה היו אוהלים והיינו מצויידים אך היו עוד כל השאר שלא היו מוכנים לזה והיו עוד 3 בנות מגבעתיים שמטיילות עם מזוודה ממלון למלון. זה הפך את החוויה למעט מצחיקה-הצורה שבה הם התייחסו למצב הייתה מושא להמון צחוקים שרצו...
שפת האגם במהלך כל היום משמשת כחוף ים...

כלב קטן ובאמת חמוד הצטרף אלי במהלך היום הזה והיה ממש חבר שלי- הלך אחרי לכל מקום ושיתף פעולה עם כל המשחקים שלי...
באגם בו נתקענו היה אתר קמפינג במרחק קילומטר שבו היו המון ארגנטינאים. לקראת הלילה הלכנו לשבת שם בקיוסק של הקמפינג. קנינו הרבה יין שתינו ורקדנו כולנו לצלילי מוזיקה טובה ששמנו בואן. הבנות מגבעתיים נפתחו קצת סוףסוף והסכימו לשמוח. חוויה מצחיקה.
למחרת עוד נתקענו לפחות חמש פעמים עם הואן

והגענו לפוקון רק בשעה חמש בערב... 
לקחתי הוסטל,מקלחת, סופר, סגרתי עם איזה סוכנות לטפס על הוייריקה למחרת עם רוב החברה שהיו איתי בואן(חוץ מהגבעתיים...) והלכתי לישון (די מאוחר האמת). בשבע יצאנו לוייריקה וב11 היינו למעלה כבר. נוף מדהים! מסביב נראים לעין 7 הרי געש פזורים כשאם הייתה ראות טובה היינו רואים לפחות עוד ארבעה...

את הירידה מההר מתגלשים על חתיכת פלסטיק שהסוכנויות נותנות. בעקבות החוויה אני ממש חם על לעשות סקי... הוייריקה התפרץ בערך לפני 30 שנה ויש לו מכתש מאוד מרשים הפסגה שמעלה עשן כל הזמן. אי אפשר לראות את הקרקעית זה עמוק מאוד...
חזרתי מהטיול ישר לבית חבד והזמנתי מגש פיצה. הייתי די רעב.
עברתי להוסטל יותר זול שבו היו כמובן רק ישראלים. ישנתי 4 שעות וקמתי על מנת לחגוג עם החברה שהיו איתי בואן את היומולדת- היה ערב מצחיק עם אלכוהול לעניין והרבה משחקים ובסוף יצאנו לדאנסבר ציליאני נחמד. הכרתי שם קבוצת צעירים מאיזור סנטיאגו וכריס הציע לי לעשן קוקאין שהם הביאו בשושו... מה אתם חושבים-עישנתי??? או יותר נכון- הסנפתי? 
למחרת יום רגוע עם הרבה שינה אחרי כמה לילות רצופים שלא ישנתי טוב. מחר אני יוצא לטרק של שלשה ימים באיזור ואז ממשיך צפונה

ברילוצה- פירוט

טוב- אז בעקבות בקשה של הקורא מס 1 של הבלוג, הלוא הוא יגאל קופלד, הריני מפרט להלן את סיפור הדרך הפרטני של הטרק שעשיתי מברילוצה לפמפה לינדה בחמישה ימים:
ביום רביעי יצאתי באוטובוס לכפר ליד ברילוצה שנקרא ויה קטדרל. מבט חטוף במפה (שהייתה בעצם- תמונה במצלמה שצילמתי באינפורמישן) הבהיר לי שעדיף לטפס לקו הרכס של הקטדרל דרך אתר סקי שנמצא צפונית לעליה המקובלת שעולה דרך רפוחיו פריי. העלייה מצפון מאוד מתוירת ויש שם רכבל שיכול לקדם אותך המון. כמובן שלא לקחתי אותו אלא הלכתי בשביל סינגלים שמיועד לאופניים עד לקו הרכס. אני לא יודע אם זה חוקי או לא פשוט לא שאלתי...
יצאתי ב14 וב16.15 הייתי למעלה עם נוף מדהים אל הטרונדור הפונטיאגודו הקזבלנקה והפוייוה שהם כולם הרים שנמצאים בצילה באיזור שכבר הייתי בו. טיפסתי הצידה לפסגה בגובה 2150 מטר שממנה הנוף היה פתוח יותר.

בשלב הזה כנראה עצבנתי את הארגנטינאים והם שלחו טרקטורון עם פקח או מדריך לכיווני. ראיתי את הבן אדם יורד ומתחיל ללכת לכיוון קו הרכס. לא הייתי בטוח שזה אלי אבל חששתי ולכן את הדרך למטה לאוכף עשיתי בריצה- לקחתי את התיק והתחלתי ללכת במהירות לכיוון דרום- לכיוון האוכף שמעל רפוחיו פריי ושלמרגלות הקטדרל. (הקטדרל הוא הר מצוקי בגובה 2400 מטרים. מרשים ביותר ובולט מאוד).
כשהבן אדם קרא לי מרחוק כבר הייתי איזה 300 מטר ממנו ו'לא שמעתי' אז פשוט המשכתי בדרכי. ההליכה היא על קו רכס יפהפה ומדברי. פגשתי שם ארגנטינאי מתוק באיזור ה100 קילו והרוותי את צמאונו במים שלא היו לו באמתחתו. הוא הודה לי מאוד ואני המשכתי.
מהאוכף שמעל פריי ראיתי את שני הלגונות היפהפיות שהוא יושב לידם וטיפסתי לשפיץ מרשים שליד האוכף ממנו הנוף היה יפה יותר.

משם ירדתי לואדי הבא שממערב לאוכף ושם ישנתי יחד עם משפחה חמודה ועוד כמה צעירים שעשו מדורה. למחרת התחלתי לטפס לכיוון רפוחיו גקוב. יצאתי בסביבות 10.30.
הבקרים הם בדרך כלל הזמן שבו אני ישן הכי טוב ולכן זמן היציאה אינו מוקדם כלכך... 
הנוף מהאוכף היה מדהים! לגונה גיקוב יפהפייה וענקית.

 שם נרשמתי ואכלתי כמה באגטים לארוחת צהרים.
משם המשכתי לכיוון לגונה נגרה במסלול שאינו מטוייל כל כך ועובר דרך הר שנקרא נבידד. קונדורים חגו קרוב מאוד אלי במהלך הטיפוס. גם אני מתגרה לעלות לכל כיפה במהלך המסלול בדומה לחברינו יגאל. אך מבט במפה הבהיר שסרו נבידד שאותו גם ככה אני מטפס יותר גבוה מכל הסביבה ולכן נצמדתי לשביל עד ההר.
navidad:

בכל מהלך המסלול שבין גקוב ללגונה נגרה לא פגשתי אף אחד. הסימון ממש לא ברור ומצריך ידע בקריאת מפה אבל הוא שווה כל רגע- הוא הולך בקו רכס מאוד גבוה והנופים יפהפיים. כמעט כל ערוץ מחביא בתוכו לגונה יפה. הלגונות של איזור ברילוצה מאוד ערבו לעיני.
מסרו נבידד ישנה ירידה מסוג הירידות שכל הדרך אתה חושב על המסכן שיעלה אותם. השביל נעשה גרוע ועובר בהמון בוץ. הארגנטינאים לא אוהבים לבנות גשרי עץ בניגוד מוחלט לשכניהם הציליאנים. בצילה הם מתים על גשרים וטרקים מלאים מהם! למרות שזה מעצבן - העובדה שאני מאוד מסמפט את הארגנטינאים והרבה פחות את הציליאנים- גרמה לי כל פעם שהשביל נהיה גרוע להתחיל לקלל בלב ואז מיד להפסיק ולהזכר שאני הרבה יותר אוהב אותם מהשכנים שלהם.
לפני לגונה נגרה פגשתי קבוצת תלמידים מברילוצה שלמחרת. תכננו לעלות לסרו נבידד ונכמרו רחמי עליהם.
רפוחיו איטליה שליד לגונה נגרה היא מקום מתויר לחלוטין. בהגיעי אליה פתחתי מיד טונה ובלעתי אותה עם איזה באגט כדי להכניס חלבונים לגוף. להזכירכם הלכתי היום מלאאא - מהואדי שלפני רפוחיו גקוב עד לאיטליה.
זה השלב בו פגשתי את מיודעינו האמריקאים אוהבי ישראל. חצי שעה עוד דיברנו להנאתינו בתוך הרפוחיו וחצי שעה לאחר מכן כשהתארגנתי לבישול א.ע. הם הופיעו שוב והפעם בלי לומר- במטרה לדבר על אמונתי. הסברתי להם בצורה הולמת שלצערי אינני יודע טוב להתבטא באנגלית דבר שלא מאפשר לי באמת להסביר להם עד כמה הם מאמינים בשטויות. ובכלמקרה בשביל שירגישו טוב- לקחתי את החוברת השטותית הזו על ישו המשיח וכולי- שלאחר חמש דקות מצאה את עצמה בפח. תוספת מיותרת של 5 גרם למשקל הכולל שגם ככה היה כבד- הייתי מצוייד באוכל לחמישה ימים ואני סוחב אוהל ובנזיניה לבד...
ברפוחיו מצאתי זוג מברילוצה שגם תכננו להמשיך לפמפה לינדה באותו מסלול שאני תכננתי. רק שאני תכננתי עוד קפיצה קטנה בדרך לסרו לופז.
למחרת יצאתי שוב ב10.30 בבוקר בערך רבע שעה אחרי הזוג הנל. עוד הספקתי לפגוש אותם על הפאס שמעל לרפוחיו ממנו נשקף נוף מדהים של הטרונדור ושל לגונה קאב. החבאתי את התיק, לקחתי מצלמה חצובה מים וחבילת אוראו ויצאתי עם הכובע של התיק (שהופך לתיק קטן) לסרו לופז. יצאתי בעשרים ל12 וחזרתי בערך ב16.15. בדרך פגשתי ארגנטינאי בן 50 לערך שנתן לי מעט קרם הגנה לעורף שהוא המקום היחיד שהשמש חודרת את הכובע ונשרפתי שם קלות. 
העליה לסרו לופז לא נורמאלית ותלולה בטרוף. לידי קיטרו על תלילותה זוג צרפתים שפגשתי ברפוחיו אתמול והיו עם מוצילות כבדות. כואב הלב לראות דברים כאלה...
הגעתי לבד למעלה והספקתי להיות שם חצי שעה לבד עד שהגיע בחורציק חמוד מהצד השני שכלכך שמח שאני שם ויכולתי לצלם אותו...
הנוף מההר הכי יפה שראיתי בטרק בנתיים. כל האגמים שליד ברילוצה וכל המושלגים שממערב כולל הטרןנדור ןלראשונה- כולל את וולקן אוסןרנו!!! שאותו טיפסתי לפני שבועיים... לכל אורך הטרק הטרונדור מסתיר אותו ורק מסרו לופז שתופס זווית צפונית טובה רואים אותו! אני פשוט מאוהב בהר הזה...

משם חזרה 4 קמ באותה דרך אל התיק. ארוחת צהרים- 3 בגטים אחרונים עם ממרח משומר וריבת חלב ובסוף כוס חלב קר(כמובן מאבקה).
בעשרים לחמש יצאתי לכיוון לגונה קאב בתקווה לפגוש את הזוג ההוא שם.
השביל יורד לערוץ ועולה בתלילות ללגונה. שם הוא פשוט מסתיים ואני- אנא אני בא? מה- נתחיל לפסתן בסבך? 
אין דבר יותר שפל מביך ונוראי מלחפש דרך בסבך. זה הגרוע שבגרועים שיכול לקרות לך בטרק. (רק אחרי זה גשם, רוח, עננות על זה הסדר) .
למזלי פגשתי על שפת האגם זוג מברילוצה שעשה את המסלול הפוך. לטענתם צריך לחצות את לגונה כאב לא תאמינו- בתוך המים!! אני לא האמנתי וחיפשתי את השביל כ15 דקות שבהם הם קצת צחקו עלי עד שלבסוף נכנעתי- חלצתי את נעלי והתחלתי לדשדש דרכי במים .. 

בצדה השני של הלגונה פגשתי את חברי מאתמול ובנוסף שני אנשים נוספים.
לילה סולידי ונחמד ולמחרת- יומו הרביעי של הטרק - יצאתי ב9.30. ובמהלך כל היום עד לגונה אילון בסופו- לא פגשתי אף אחד. 
היום היה ארוך וכלל שלושה טיפוסים ושלוש ירידות.  העליה הראשונה קצרה יחסית וממנה נשקף נוף נחמד. לא מידי. הגובה 1800 מטר. משם שוב ירידה לערוץ ועליה הפעם לגובה 2000. מהאוכף נראה הר שפיצי שבדומה לחברינו יגאל גם אני חשבתי שהוא מחייב ביקור. לאחר ביקור בו ותצפית יפה- שוב ירידה לכיוון לגונה שלא היתה מרשימה כלכך שממנה ישנו טיפוס והליכה על קו רכס מעל לגו אסול. למטה ראיתי ברכה מדהימה עם מפל שלא התאפקתי ולמרות הזבובים העוקצניים פשטתי את כותנתי ונכנסתי ערום ועריה לרחוץ במים. היתה זו התרעננות מדהימה!
לגבי חברינו הזבובים- לדעתי אי אפשר לספור את הכמות שחיסלתי בחמשת הימים הללו. זה זבובים שעוקצים אותך דרך החולצה והשאיפה היא לא להגיע למצב של תשומת לב בעקבות דקירה והדבר דורש תשומת לב יתרה, דבר שמוציא אותך מריכוז מקסימאלי בשביל המפותל (והתלול לעיתים)- דבר שגורם לך להתקע מידי פעם באבנים ולקלל את הזבובים האלה ואת אמא ואת סבתא שלהם...
לגונה אסול היא באמת כחולה... הם לא סתם אומרים. כחול חזק ובוהק כלכך שאתה אומר לעצמך שכל כחול שראית עד היום לא באמת היה כחול...

משם טיפוס לרכס האחרון שלפני הטרונדור- 2000 מטר לערך. שם ראיתי מרחוק 3 אנשים שאחכ נפגשנו בלילה בקמפינג על הלגונה. ומסתבר שעקפתי אותם ביום.
בלגונה אילון הלכתי בתוך המים סתם כי היה בא לי והתלהבתי מהקטע של זה..
הגעתי לרפוחיו שליד הלגונה. קטנטנה וחמודה אך את כמות היתושים שהיו שם לא ראיתי בשום מקום בעולם, אפילו לא בנחל צין!!! לבשתי את המעיל גשם פתחתי את האוהל והלכתי לאגם להתרחץ עם סבון שהיה ברפוחיו.
יגאל- אתה הגעת במזג קר וכנראה לא סבלת כל כך יתושים. אבל זה היה בלתי נסבל בקטע קשה. מאות יתושים היו על האוהל במהלך כל הלילה אורבים לי שרק אעיז לצאת. הייתי ספון באוהל ולא יצאתי עד הבוקר.
למחרת יצאתי מוקדם- ב8. כי רציתי להגיע לברילוצה מוקדם ולהצליח למצוא הוסטל שזה דבר קשה. 
בדרך עוד חיכתה לי הפתעה- חציית נהר גדול לפני פמפה לינדה- זוכרים? הארגנטינאים לא אוהבים גשרים...
בשעה 11 הייתי בפמפה לינדה אבל אף אחד לא יוצא בשעה הזו. רק נכנסים.  ורק אחהצ הצלחתי לתפוס טרמפ עם זוג חמוד לברילוצה.
עוד התלבטתי רבות אם להשאר עוד יום כדי לעלות לרפוחיו של הטרןנדור ובסוף הכרעתי- ברילוצה. בסוף זה היה כבר היום החמישי לימים קשים מאוד פיזית- הייתי צריך את הסטקים שאכלתי בברילוצה בערב...
הספקתי לקפוץ לקרחון השחור ולמספר מפלים מרשימים למרגלות הטרןנדור...
הגעתי לברילוצה ב19 בערך ונזרקתי בהוסטל מעפן על מזרון כי לא היה אף מקום...
יגאל- בזה מילאתי את חובתי?  או שמא יש שאלות?

tronador: