סיירה נבדה

סגרתי סיירה נבדה דרך שאול למרות שזה מיותר. זה גם יותר יקר, גם מלא אנשים כך שלא מספיקים המון, הכל מובנה בלי יכולת לזרום- אבל החלטתי לסגור דרכו כי הרגשתי קצת שהוא לא אוהב שיוצאים לטרקים שלו לבד. בסוף הוא השקיע הרבה בלמצוא אותם ולבנות אותם. כפרה על הכסף. איך שסגרתי איתו את הטרק- ראיתי שהיחסים שלנו משתפרים וזה חשוב לי להמשך. הוא עשה לי הנחה משמעותית ונתן לי מפה והסבר להמשך של כמה ימים לבד אם אני ארצה שם באיזור...
רק נותר לקוות שהקבוצה טובה. הכרתי 4 חברה טובים שידעתי שבאים אבל היו רשומים עוד 7 שלא הכרתי.
למחרת ב5 בבוקר הינו אצלו והסתבר שהחברה על הכיפאק. יצאנו לנסיעה של 8 שעות כשאני מצוייד להמשך גם במידה וארצה להשאר באיזור.
יום רביעי. הגענו לאיזור הפארק אוייה אוייה ששם הטרק. הלכנו 3 שעות בעמק ענק לכיוון צפון והתמקמנו לשינה.
האמת שיש משהו נח בלצאת דרך שאול- המדריכים הם כמו אבא ואמא. מבשלים הכל ואחראים מאוד. אתה הופך להיות פסיבי. אפקט החניך. בשביל טרק אחד זה בסדר גמור.
המדריכים מכינים כל ערב מרק שרוחמה לא הייתה מתביישת בו. מרק שחבל על הזמן. כל היום אתה רק מפנטז על המרק של הלילה. האוכל לכל אורך הטרק מדהים!
השקיעה ביומו הראשון של הטרק הייתה יפהפייה והאירה את כל הרכס שבו נטייל. אפולובמבה זה שמו. אגב.
לכל אורך הנסיעה (המסוכנת) באוטובוס היו עננים ולכבוד השקיעה הם התפזרו.
יום חמישי. קמנו לבוקר מעונן והתחלנו ללכת לכיוון ההרים- צפון מזרח. עברנו איזה 5 לגונות. יש כאן לגונות כמו זבל. בארוחת צהרים התחיל ברד. הליכה של עוד שעתיים ואנחנו במחנה מתחת לקרחון. קבוצה של 6 ישראלים שיצאה יומיים לפנינו תצא מחר. אנחנו נהיה כאן 3 לילות. נטייל יומיים בקרחונים למעלה. נראה מערות קרח ונקווה למזא טוב.
לקראת השקיעה התפזרו העננים ונתנו תקווה לבוקר כחול.
השקיעה ב7 והזריחה ב6.30 זה נותן לנו 12 שעות חושך. בארץ זה נשמע סביר אבל אחרי 5 חודשים של שקיעות אחרי 9 בלילה- אתה לא רגיל ובלילה הופך למשימה קשה. אי אפשר להדליק מדורה כי אין עצים וגם אי אפשר סתם לשבת בחוץ כי קפוא! אתה צריך לבלות באוהל 12 שעות קשות והמשימה היא לחפור לחבר באוהל עד כמה שיותר מאוחר ואז לישון...
יום שישי. מעונן. עלינו במהלך היום עד גובה 5300 בערך. הנוף סולידי. בצהרים שוב ברד ושלג. כמה מערות קרח יפות.
בכלל- הנוף כאן בשבילי הוא יפה אבל לא משהו שלא ראיתי. אני מנסה להנות מחווית המחנה בני עקיבא עם כל חברי לטרק. פחות מהנוף.
שבת. בוקר מדהים נטול עננים- עולים לקרחון נוסף. הפעם הנוף באמת נראה אחרת. מערת קרח משוגעת ביותר. ארוחת צהרים- מתחיל גשם ועניים. בנוהל. בערב מגיעה קבוצת ישראלים נוספת למחנה- 19 במספר. מדהים לחשוב שישראלים הם היחידים שרואים את הנופים האלה- תודות לשאול. אף סוכנות אחרת לא מוציאה טיולים לאיזור הזה...
המחנה נראה עכשיו ממש כמו מחנה בני עקיבא. אנחנו 31 ישראלים. 4 מדריכים ו... צ'ולה אחת. אחד המדריכים הביא את אשתו לטיול. היא סוחבת תיק כמו כולם, רק שהיא לבושה כמו צ'ולה. וזה מדהים לראות. זה מן ערבוב של מזרח ומערב. ערבוב של תרבויות. זה כמו לראות דוגמנית בפח זבל... שוב מרק מטורף ושוב לילה קשה.
בלילות אני ושמעיה (חברי לאוהל- בנו של יהושע אנגלמן) חופרים ארוכות על נושאים שונים ומעניינים. בניהם חירות, איכות, אמת, חשק ורצון וגם סתם חוויות מהחודשים האחרונים. מזל ששנינו אוהבים חפירות- זה מעביר בכיף איזה שעתיים עד 9 ואז הלילה נראה קצת יותר סביר.
בהיבט הגבהים- אני ממש סבבה עד 5300 ואין בעיות. בסוף הגוף מסתגל.
ראשון. היום החמישי לטרק. שוב מתחיל בבוקר יפה שבצהרים הופך לגשום. בנוהל. קיפלנו את האוהלים ועכשיו אנחנו בדרך חזרה. מניחים את התיקים ועולים לתצפית על 6 לגונות. ברד גורם לנו לחזור חזרה לתיקים ולקפל. הולכים לאורך לגונה ענקית וחונים בסופה ליד כפר מוזנח עם כמה בקתות והמון אלפקות.
העננים התפזרו וסדרו לנו שוב תצפית מהממת כל האפולובמבה.
אני אבק כמעט בטוח שאני ימשיך כאן לבדי באיזור. נראה כאילו מזג האוויר הולך להיות ממש טוב בהמשך.
שוב מרק. מדהים. יש שני סירים. המדריכים הלכו רגע לאגם ותפסו דג שנקרא טרוצ'ה. הם עשו אותו וזה היה מדהים. מסעדה לא הייתה מתביישת הדג הזה. משהו העלה נושאים פוליטיים לוויכוח ויצר משהו כמו שעה וחצי של שטויות. אף אחד כאן לא באמת מבין בפוליטיקה וזה ממש לא מעניין כאן בדרום אמריקה במיוחד...
בלילה אני מעביר איזה 3 שעות באוהל של לויק על קפה וקצת שוקולדים ואז פורש לשינה טובה.
שני. שוב בוקר מדהים. הכי טוב שהיה בנתיים. אומר בדעתי להמשיך היום לבד הלאה. הליכה בעמק הענק כשמאחורינו כל הרכס ללא עננים. פוגשים זוג בוליביאנים יושבים. וואלה סתם יושבים. אלוהים יודע למה הם כאן ומה לעזאזל הם מחפשים כאן. האישה תופרת איזה סוודר מצמר של אלפקות והגבר סתם עומד לידה ובוהה בנו.
פתאום אני שם לב שכבר הרבה יותר מעניין אותי האנשים האלו מהנוף. החיים שלהם פשוט מרתקים. הגעתי למדינת עולם שלישי סוף סוף.
בצהרים מגיעים למעיינות חמים מדהימים. בריכה ענקית. וזה עולה רק 2.5 שקל... יושבים איזה שעתיים, מעמיס עלי אוכל לשלושה ימים נוספים ואז נפרדים לשלום. החברה נוסעים ללהפז ואני ממשיך צפונה לאיזור המערבי של הרכס. פתאום אני שוב לבד. אחרי המון זמן עם אנשים. בהתחלה זה קצת מוזר אבל מהר מאוד אני מתרגל. נזכר בחוויה האחרת של להיות לבד.
10 קמ יחסית משעממים לאורך לגונה ענקית מביאים אותי למרגלות ההרים. פתאום בא לי אוטנתיות ואני נזכר שאני לבד ושיותר קל לחוות את זה לבד. כשאתה 14 חברה ועובר ליד בית הרים בודד- אין סיכוי לחוויה אוטנתית.
מימין למעלה אני מזהה בית הרים בודד. אני עולה לשם. שלושה בתי בוץ. מסביב אלפקות רועות. כמה גדרות אבנים. אני ניגש לבית אחד פתוח ומזהה בפנים בחורה ישנה. אני אומר הולה והיא קמה בקצת בהלה. עכשיו אנחנו מנסים לנהל שיחת ידידים אבל זה קצת קשה כי היא לא מבינה ספרדית רגילה. יש לה מבטא מוזר. אחרי 10 דקות היא אומרת שהיא תקרא לאח שלה שמבין יותר טוב ספרדית. האמת שממש רציתי שהיא תזמין אותי לתוך הבית אבל זה לא קרה. הבית פיצי ממש ומבחוץ אפשר לראות שכשהיא ואח שלה ישנים בפנים- אין מקום לזוז.
אח שלה הגיע. גם הוא לא משהו בספרדית אבל אני מצליח להבין שהוא והיא גרים כאן לתקופה יחד עם האלפקות. רק שניהן. הכפר שלהם הוא חצי שעה מכאן והוא אומר לי שאני יכול לישון שם. אני מנסה להבין אם כל הבתים המבודדים בהרים הם כמו זה או שיש כאלה שממש גרים שם. הוא מסביר לי שיש כאלה שממש גרים ומצביע לכמה כיוונים שונים. הוא מלווה אותי לכפר שנקרא קולולו. קטנטן. בערך 5 משפחות. ילדים קטנים משחקים בכיכר. צ'ולה סוחבת תיק גב צבעוני. זה אוטנתיות. עכשיו אני ממש מקווה שמשהו יזמין אותי ללילה. אני ממש עוף מוזר כאן. אני יכול לצאת מהכפר ולפתוח אוהל אבל אני רוצה להרגיש את הכפר הזה... ילד קטן ניגש אלי ושואל אם אני רוצה לקנות כובע צמר. אני אומר לו שיש לי... כל הילדים כאן פונים אלי ב'טיו' שזה דוד בספרדית. חמודים. אני מחליט לשאול משהו. הוא מפנה אותי לפלורנסיו שתמורת 15 בוליביאן מכניס אותי לבית שלו. איך לעזאלזל הם חיים? בית? זה כמה חורבות בוץ עם גג מקש... מדהים לחוות. אני מניח את התיק ושוב יוצא לחוות את הכפר. פשוט חיים ברוגע. בשלווה כזאת. בלי לחץ.
יום שלישי. אני קם בנחת ויוצא לכיוון ההרים.
יום יפה יחסית. אני הולך לאט ובנחת. מגיע לאיזור הקרחונים- פני מוכרות לכיפה בגובה 5300 שממנה אמור להיות נוף יפה. בדרך אני עוצר ליד בית של משפחה שגרה שם לבד. האבא בונה לבנים מבוץ להרחבה של הבית. שני ילדים משחקים בחוץ. אין לי מושג איך מא משעמם להם בסוף. יש להם רק אחד את השני. האמא מאבדת בגדים בנחל ליד. אני עומד שעה באיזה גבעונת ורק משתכל. אחרי זה אני יורד ומחליף כמה מילים עם האבא. הוא לא מוכן להצטלם איתי בגלל שהוא לבוש בבגדי עבודה... טוב נו. הילד שלו די מתעניין בי. אני ממשיך לכיפה לטיפוס ארוך. הנוף מדהים. תצפית על כל הקרחונים ועל המון לגונות משני הכיוונים. ארוחת צהרים ואני בדרך למטה. יום נחמד. מסתבר שעכשיו אין אוטובוס ללה פז רק מחר ב3 בבוקר. אני נוסע לכפר בהמשך שנקרא פלצ'וקו. זה הכפר האחרון בכביש הזה. כפר גדול יחסית ופסטורלי. אהבתי אותו. ישנתי באחסנייה בכיכר המרכזית. יכולתי להתבונן שעות בחיים של הכפר הזה. בעצם זה משהו שעשיתי למחרת חצי יום. האיזור הזה נקרא יונגאס ואני יודע שיש כאן כמה טרקים שהייתי רוצה לעשות אבל העונה מתחילה רק במאי ועכשיו אני סתם יאכל עננים כל הטרק. קניתי כרטיס ללה פז- 25 שקל לנסיעה של 12 שעות- כל הלילה... אני עושה רק טיול של כמה שעות לתצפית גבוהה מעל הכפר. יפה. אין ספק. משהו בכפר הזה שווה אותי וסיכוי טוב שאני יחזור לכאן בהמשך כשיהיה מזג טוב יותר. במהלך היום שאני שם אני מתיידד עם מוכר חמוד של חנות בכיכר. משתכל בילדים בגדלים שונים, בעובד מבוגר שקוצץ את הדשא במרכז הכיכר עם מספריים... חיים אחרים. יש לי 15 בוליביאן שאני מחליט לבזבז בחנויות של הצ'ולות. מזו אני קונה חטיף ומזו אנפנדה ומזו גלידה. בסוף אני משלשל אבל מה איכפת? הייתה חוויה...
הנסיעה בלילה תירשם כקשה ביותר בטיול בנתיים. קר באוטובוס, קפיצות כל הדרך ואי אפשר לישון. בסוף נזרקתי ב5 בבוקר באיזור נידח של לה פז והייתי צריך להחליף שני מוניות שירות עד המרכז עם תיק כבד ועם שעתיים שינה... עכשיו אני הולך לעשות שבת בלה פז ולנוח כהוגן

פסח, דרך המוות

ערב פסח העברתי בהתארגנות ובמספר סידורים- הארכתי את הויזה לבוליביה, קניתי בגדים חדשים לליל הסדר. קניתי סופצייל מזוייף של נורט פייס- זיוף מדהים. קניתי עוד כמה דברים קטנים. קצת אינטרנט. סגרתי עם איזה סוכנות לצאת למחרת לדרך המוות (דרך עפר שיורדת מגובה 4700 ל1000 ועושים את זה עם אופניים). היום טס.
ב18 כבר התחיל ליל הסדר. התחילו לפני כניסת החג כדי שיהיה אפשר לצלם ולדבר ברמקול. השליח טען שזה הסדר הגדול בעולם. 1200 ישראלים! האמת שלא ציפיתי המון מהתוכן של הסדר הזה. להעביר סדר ל1200 איש- זה משימה בלתי אפשרית. המון רעש והמולה. התיישבתי בשולחן עם כמה חברה טובים שהכרתי בבהד 1. את הסדר כל שולחן מעביר לעצמו ורק את השירים שרים ביחד. סיימנו באיזור 22. היינו אחרונים שנשארו וניסינו ליצוק כמה שיותר תוכן. חירות. יציאת מצרים וכו'.
יותר משהיה סדר משמעותי - ריגש אותי לראות את כמות האנשים הזו אי שם רחוק מהעין, ולדעת שבכל מקום בעולם ברגע הזה יושבים עוד מיליונים כמונו ומספרים את סיפור העם שלנו. את סיפור החירות שלו.
אחרי ליל הסדר יצאתי עם כמה חברים לדאנס באר של תיירים בהוסטל שנקרא לוקי. ערב נחמד. היינו די מסטולים אחרי 4 כוסות יין בליל הסדר... נשפכתי לישון באיזור 3 בבוקר כשב7 כבר יוצאים לדרך המוות.
שותפי לדרך המוות היו כולם אירופאים או ברזילאים ורק ישראלי אחד. הנוף היה נחמד אבל מזג האוויר היה לא משהו כך שלא כלכך התאפשר לראות אותו. אבל בכולופן - החוויה של לרדת כמעט 4 קמ על אופניים הייתה שווה.
ב18 הייתי בחזרה בלה פז. כל הישראלים היו במשחק של ארגנטינה- בוליביה והיה ריק בהוסטל. אני התקלחתי והלכתי לשאול לתכנן את המשך צעדי

לה פז- קרחון דרומי

האוטובוס ללה פז היה כמובן גרוע וצפוף. בכל זאת הצלחתי לישון בסדר גמור. בשעת בוקר מוקדמת הגענו ללה פז. וואלה עיר סבבה. יחסית למה שציפיתי- זה סביר ביותר... מזכירה מאוד את שכם רק בהרבה יותר גדול.
מצאנו אינטרנט ובררנו איפה שאול נמצא - להתאפס על בוליביה. אצל שאול פגשתי חבר שהכרתי בפוקון- הוא עובד עכשיו אצל שאול- איפס אותי על לה פז, הוסטלים טרקים וכו'.
נכנסנו להוסטל הישראלי הזול. לובו. כנראה שבהמשך אני יעבור למקום קצת יותר מבודד. ביקרתי בבית חבד- שילמתי על ליל הסדר. קניתי מצלמה חדשה, Sx230 של canon. ותכננתי למחרת לצאת לטרק של 4 ימים שנקרא קרחון דרומי. למחרת לא היה אפשר לצאת מלה פז בעקבות הפגנות של מקומיים ממורמרים. לא יודע על מה.
הלכנו לתצפית יפהפייה על לה פז שממנה גם ראינו את ההר אילימאני (6400 מ). משם ירדנו דרך מדרחוב מדהים וכיכר הממשלה. ישבנו כמה שעות שם שהיו חוויה אוטנתית מדהימה! הכיכר מלאה ביונים- אלפי יונים. ילדים משחקים ומאכילים את היונים. מתיישבים על המדרגות. לידינו מנקה נעליים מנקה את נעליה של ילדה בת 6. מוכר גלידות מבוגר מוכר גביעי גלידה (טובה דווקא) ב2 בוליביאן- שקל. במהלך השהות קניתי ממנו פעמיים. התחבבנו זה על זה ונפרדנו בסוף בצ'או רציני. במדרחוב זוג ילדות בנות 4 ו5 רוקדות ולידם דלי לשים כסף. כואב הלב. מתוקות כלכך. לא יכולתי לעמוד בזה ושמתי להם את המטבעות שהיו לי בכיס... כמה ימים לאחר מכן כשעברתי באותו מקום- עדין ראיתי אותם. אח. בוליביה. איזה זכות יש לנו להתלונן על משהו?
למחרת בבוקר יצאנו לטרק. האוטובוס נוסע 5 שעות מתוכם 2 בדרך עפר מסוכנת מאוד. פשוט מפחיד ליסוע עליו. ירדנו מהאוטובוס פעם אחת כשקטע הדרך היה באמת משובש. הגענו ליעד- כפר קטנטן שתושביו עובדים בקריית בדיל בהרים. אין חשמל. איך הם מסוגלים לחיות ככה? עלינו לאיזה כיפה בגובה 5100 ממנה נוף מדהים. משם ירדנו ללילה ראשון בכפר. שילמנו 10 בוליביאן בשביל לקבל חדר קטן. היו בכפר גם מספר ישראלים שיצאו לטרק דרך שאול. הם שיחקו כדורגל נגד הבוליביאנים כשהגובה לא מטיב איתם. זה מדהים לראות שבכל כפר, לא משנה כמה הוא שכוח אל- יהיה מגרש כדורגל. ישנתי טוב יחסית לגובה שלנו... למחרת עלינו לקרחון יפה עם מערת קרח קטנה. לויק ירד משם למטה וחיכה לי. אני עליתי לאוכף נחמד וירדתי דרך קרחון אחר. בעמק מתחתינו יש 5 לגונות שיוצרות נוף מדהים ממש. הגובה שהגעתי היום היה 5350 והראש נתן את אותותיו. נחתי קצת בכפר ואחהצ לקחנו טרמפ לכפר בואדי הבא ממזרח. טרמפ על טנדר כשממש צפוף מאחור. לכפר הגענו בערך ב17. כאן הכפר טיפה גדול יותר ויש להם גנרטור! יש כאן חיים. המקומיים משחקים כדור עף. אישה מכבסת בגדים בגיגית גדולה ליד פתח החושה שלה. שני ילדים חמודים משחקים ביחד ומביטים בנו במבט מוזר. גם כאן נכנסנו לחדר קטן שבו היתה קבוצה אחרת של שאול. שוב ישנתי טוב. למחרת עלינו לאוכף מדהים בגובה 5500 ולמערת קרח יפהפייה בחזור. יצאנו מוקדם בבוקר כדי להגיע לאוכף לפני שנהייה מעונן- אחהצ באמת נהיה מעונן וגשום, היינו כבר למטה... למחרת עברנו לואדי הבא ממזרח דרך שביל מדהים. הגענו בצהרים לכפר וכבר לא היה כח לעלות לקרחון. ירדנו לכביש הראשי וחיכינו לאוטובוס ללה פז. הפעם ירדנו מהאוטובוס פעמיים בדרך בקטעים קצת מסוכנים. ללה פז הגענו בשעה 21 בערך אור ליד ניסן- אמורים לבדוק היום חמץ.. ההוסטלים מלאים בישראלים שבאו לליל הסדר בלה פז ואין מקום! בנס מצאנו הוסטל לא מוכר ללילה. מקלחת. סידור תמונות ולילה טוב.
מבחינת הנוף- הנוף כאן דומה לאיזור סנטינאגו מנדוסה. כאן יש יותר לגונות והמקומיים הורסים את הטבע (כרייה, כבישים) ושם המדבר יותר צבעוני. את ההתלהבות שכולם חווים מהנוף ה'חדש' של בוליביה- אני לא חוויתי. מה שכן- יש כאן אוטנתיות שאין שם. מדינת עולם שלישי. כפרים שאתה תוהה איך לעזאזאל אנשים חיים ככה? זה מדהים לראות. זה הפלוס הענק והייחודיות שיש בבוליביה שעוד לא ראיתי בטיול

סלאר אויוני - בוליביה

המעבר גבול לבוליביה שכונתי ממש! בחיי שהייתי יכול להעביר קילו של סמים או נשק. לאף אחד לא אכפת מה יש לך בתיק. לא יודע למה אבל קיבלתי ויזה ל30 יום בלבד. אני אצטרך להאריך אותה בלה פז.
עברנו את הגבול ועלינו על גיפ עם נהג בוליביאני נחמד מינוס בשם נלסון. זה לא סתם שאומרים שהבוליביאנים פחות נחמדים מהארגנטינאים. אתה ישר רואה את זה. זה פשוט לא יאמן.
חברינו לגיפ היו שלוש בחורות נחמדות ביותר. קנדית, שווייצרית וגרמניה- ג'ולי, קארין וצארלי.
וואלה כיף איתם. יש אווירה טובה בגיפ. המעבר גבול נמצא בגובה 4500 מטר, אני מאוקלם היטב והכל תקין!
התחלנו נסיעה בשטח בין לגונות מדהימות ובין הרי געש ועמקים מדהימים. ארץ הגבהים כאן. בהמשך הגענו לגייזרים (הרבה פחות מרשימים משראינו אתמול) בגובה 5000 מטר!!!

אצלי הכל תקין. כשהגענו לרפוחיו לארוחת צהרים היו 90 אחוז עם כאבי ראש.. זה אשכרה מסוכן! הרפוחיו בגובה 4300. ובלי התאקלמות ראויה זה עלול להיות מסוכן! מרוב שקראתי על מחלת גבהים נעשיתי חצי דוקטור והרגעתי כמה לחוצים...
אכלנו צהרים באיחור קל ולקראת שקיעה יצאנו ללגונה קולורדה (הלגונה הצבעונית) שהיא ממש צבעונית. זה לא סתם שקוראים לה ככה. פינקו אותנו שם גם כמה אלפי פלמינגויים במים. חזרנו לרפוחיו לארוחת ערב מעולה. קצת תצפית על כוכבים ואנחנו במיטה.

אני מבסוט על הראש- וואלה לא עושה בעיות. שבת. לגונה קולורדה. בוליביה
ארוחת בוקר פנקיקים על הכיפאק ואנחנו שוב בדרך. עוברים עוד כמה לגונות יפות ואת "עץ האבן" שזה צורה מדהימה של סלע באמצע המדבר. נהיים אדישים ללגונות כבר. לארוחת צהרים הגענו סוף סוף לכפר בוליביאני ראשון. הנשים לבושות בצורה מסורתית ומרגישים שאנחנו בעולם שלישי. אין כאן כלום בכפר הזה. הוא נמצא בקיבינימאט באמצע מדבר בגובה 4000 מ'. ברחוב המרכזי יושבת אשה מבוגרת ומוכרת ירקות. וואלה נראית רגועה. מה רע לה? אוכלים צהרים וממשיכים הלאה. בכפר הבא אנחנו פוגשים ישראלים. שלום ישראליאדה, חזרנו! ברחוב שוב יושבות נשים בלבוש מסורתי ומוכרות כל מיני שטויות. מכאן נוסעים ישר לאויוני שם נעשה את הלילה.
הכפרים שאני מתחיל לראות עכשיו וכנראה גם בחודשים הקרובים הם הרבה יותר אוטנתיים מאלו של ארגנצילה. גם בבוליביה יש תיירים והמון אבל עדין הבתים והלבוש והחיים כאן נראים שונים מכל דבר שאני מכיר. בתי בוץ במדבר עם גגות נפולים. אנשים סוחבים עגלה ברחוב כמו סוס ונשים בלבוש בוליביאני יושבות על שפת הכביש סתם כך ומשוחחות. מקיוסק קטן נשמעת מוזיקה ספרדית מקומית. עולם שלישי. סוף סוף.
ב17 כבר רואים את אויוני. נלסון לוקח פנייה שמאלה ומביא אותנו ל"אתר תיירות"- הרכבת הישנה שהובילה מינרלים מכאן לצילה. למעשה מדובר בסתם ערמת גרוטאות מברזל עם המון גרפיטי... אה, ויש גם נדנדות תלויות על כמה מהם בשביל תיירים כמונו. בקיצור- כמה גרוטאות מעופשות שעושים מהם עניין.
אויוני זה עיר קטנה. בערך 18 אלף תושבים. וזה נראה כמו ערמת בתי בוץ לא נקיים באמצע המדבר. בוליביה. צריך להתרגל. בהוסטל שקיבלנו נתקעתי כמה פעמים במשקוף. המיטות די צפופות ואנחנו עם 3 בחורות בחדר. אין כלכך מקום לזוז. במקלחת אסור לגעת בברז כי אז מתחשמלים.
ארוחת ערב לוקחים אותנו למסעדה שנחשבת יוקרתית אבל למעשה מדובר בחתולייה עם קצת מוזיקה ובאר.
לפני שהגענו נלסון הראה לי דאנסבאר מקומי פחות מתוייר. אני חייב הערב לחוות קצת אוטנתיות מקומית. אני מחכה לזה כבר 4 חודשים. יושבים עם הבנות בהוסטל על כמה בירות ואחכ יוצאים לסנתנה באר. צארלי הולכת לישון אבל קארין וג'ולי באות איתנו.
הבאר נמצא ברחוב חשוך יחסית והשירותים הם רק לבנות. בנים משתינים מחוץ לשירותים מתחת כיפת השמיים. אין זכר לתיירים כאן והאווירה בוליביאנית טהורה. כל העיניים הופנו אלינו כשנכנסנו, אנחנו לחלוטין נוף מוזר כאן. התישבנו. בירה נחמדה. כמה לחיים עם מקימים מסביבינו ואנחנו מוצאים את עצמינו רוקדים בינות למקומיים מופתעים. רוקדים בזוגות שורת גברים מול שורת נשים כשבדרך כלל יש יותר נשים מגברים ואז שתי נשים רוקדות יחד. אין להם בעייה עם זה. קארין רוקדת איתי ואני מציע לה לעשות איזה חילוף עם זוג הנשים שמשמאלינו. בסימן משותף אנחנו פונים שמאלה ואני מוצא את עצמי בריקוד אוטנתי עם בוליביאנית מופתעת במיוחד שבמהרה נכנסת לעניין. היא מלמדת אותי את הצעדים וזה פשוט כיף. מרגיש בעולם אחר. שום דבר שהכרתי. בהמשך מתיישבים שוב אבל בא לי לרקוד. אני מתחיל את הריקוד לבד אבל מהר מאוד נמצא מכסה. הפעם אני עם מאורה- סטודנטית מלה פז. רוקדים את הקופגנגה סטייל והיא יודעת לחלוטין את הריקוד - בדיוק כמו בקליפ.
ב24 אנחנו חותכים כי מחר אנחנו יוצאים בזריחה לסלאר וצריך לישון קצת.
4 שעות שינה ואנחנו בדרך לסלאר. זריחה נחמדה על מישורי מלח אינסופיים. לבן מוחלט אבל בלי שלג. א.ב. במוזיאון המלח. עושה טוב בלב לראות דגל ישראל מהודר מתנופף בינות לשאר הדגלים שצובעים את המדבר הזה בקצת צבעוניות.

כמה תמונות נחמדות של קפיצות ועוד כמה שטויות ואנחנו יוצאים מהסלאר לכפרונציק קטנטן של 50 משפחות בקצה הסלאר. שם אנחנו אוכלים צהרים. אני עוזב לרגע את "קצה הכפר המתוייר" ונכנס פנימה לחיים של 50 משפחות שגרות בחור הזה. רוב הבתים עשויים ממלח ובוץ. חצי מהם הרוסים. הרחובות נראים כמו מסרט בדיוני. מולי הולכת לבדה ילדה בת 6. מסתכלת עלי כאילו אני איזה חייזר וממשיכה. בפינה של הכיכר המרכזית (שטח חשוף עם במת אבן באמצע) יושבת אישה עם ילד בן 3. הוא עושה את צרכיו בפינת הרחוב והיא מנקה אותו בידיים חשופות. איפה אני לעזאזל? בחזור אני רואה שני צעירים על אופניים שכנראה נולדו וימותו כאן. יעבדו כאן בסלאר בכריית מלח או שימכרו שטויות לתיירים בפינת הכפר.
אני אוהב את זה.
חוזרים לאויוני ועכשיו יש לנו 8 שעות לחכות לאוטובוס שיקח אותנו ללה פז....
תם הטיול לסאלאר אויוני. נכנסים לתוך בוליביה. יאללה ברבאק

סאן פדרו

סאן פדרו זה עיר שלא גרים בה ציליאנים. יש כאן רק תיירים. זה משהו שעוד לא ראיתי. זה כמו הטורס דל פיינה לפחות רק שכאן הם מתקבצים כולם למרכז של כפר קטנטן.
המרכז כולו מלא סוכנויות טיולים. אין כלום במרכז חוץ מסוכנויות. אה- וגם שניים שלושה ציינג'ים וקיוסק... הרחוב הומה אדם וכולם, פשוט כולם תיירים!
הגענו לכאן ביום שני בערב. קפצנו לאינפורמיישן ומיד אחרי- מצא אותנו כמו תמיד הוסטל זול ונחמד.
שכרנו אופניים בשביל מחר והלכנו לישון.
יום שלישי כולו בעמק הירח שנמצא על רכס המלח. נוף מדהים של לבן של מלח והמון צורות יפות של סלעים. דיונות. וגם - מערת מלח יפהפייה! שקיעה ראינו מעמק הירח. השקיעה צובעת את הנוף בצבעים לא אנושיים במיוחד כאן בעמק סלאר דה אטקמה.

למחרת נסענו (על אופניים) ללגונה סכר שהיא לגונת מלח שהאטרקצייה היא שצפים שם כמו בים המלח- כמובן שלנו זה לא היה אטרקצייה. בשבילינו הנוף היה העיקר. מלא צבעים. פשוט מלא. ובאמצע הצחיחות האינסופית הזו. ביקרנו גם במעיינות מתוקים שנקראים בתרגום לעברית- עיני מדבר המלח. ברכות מים מתוקים באמצע שממון אינסופי... ראינו פלמינו ואלמגי מלח בכל מיני צורות והיה יום מדהים! נסענו יותר משבעים קמ על אופניים והישבן כבר משדר אותות מצוקה קשים...

למחרת נסענו על הבוקר לגייזרים. זה לוע ענק של הר געש בקוטר 10 קמ שבתוכו שדה גייזרים ענק!! מגיעים לשם בזריחה בגלל שהפרשי הטמפרטורות בין היום ללילה הופכות את הגייזרים למרשימים יותר...

ב12 חזרנו לסאן פדרו וסגרנו טיול שלושה ימים למדבר הגבוה של בוליביה למחרת. אחהצ עוד נסעתי לעמק שנקרא עמק המוות שיש בו המון דיונות ושוב ראיתי שקיעה לא נורמאלית.
יום שישי. עשינו ארוחת שבת דשנה באותו ערב ולמחרת ב8 בבוקר עזבנו את צילה וסוף סוף- אני חוצה לבוליביה. כמעט ארבעה וחצי חודשים אחרי תחילת הטיול...
אז אחרי שלושה ימים וארבעה לילות, ופחות 450 שקל בכיס אני יכול לומר בביטחון שהמדבר של סאן פדרו היה לחלוטין מקום שאסור לותר עליו. אין לי מושג איך כל הישראלים מוותרים עליו. לא ראינו כאן ישראלי אחד. לי זה סבבה אני פשוט לא מבין. המקום מתויר ויקר אבל בצדק...
עברו עלי שלושה ימי מדבר מדהימים שעשו המון טוב לנשמה. היה נצרך. במיוחד אחרי כלכך הרבה נסיעות בצפון ארגנטינה.
בילינו בשבועיים שלפני 6 לילות באוטובוס!! וארבעה לילות במיטה נוחה בעמק הזה- עשו רק טוב

סלטה חוחוי

סלטה זה בשביל אנשים שמטיילים עם רכבים. יש מלא לראות. באמת מלא. אבל ממש קשה להגיע וממש קשה למצוא מידע.
הגענו לסלטה ב7 בבוקר. העיר נמצאת באיזור ירוק. עמק ענק ויפה. ביציאה דג אותנו איזה בחורציק להוסטל שלו. פשוט לא היה כח לחפש. אנחנו אחרי שבוע וחצי שמתוכו 6 לילות עשינו באוטובוסים וזה די מטיש. הוא שילם על מונית שתיקח אותנו עד ההוסטל. התמקמנו. יום שישי. סגרנו ארוחת שבת אצל השליח בבית חבד. יוצא לסיבוב הכרות עם העיר. וואלה- מפתיעה לטובה. עיר יפה! הרבה יותר יפה מטוקומאן. בכיכר המרכזית יש תחרות קט רגל לקבוצות סטודנטיות. מגניב לאללה. מחפש מידע באינפורמיישן ובהמון סוכנויות על טרקים באיזור. אין כלום. הכל טיולים מאורגנים בימבה כסף ושום דבר לא טרק. יושב על האינטרנט קצת. יש מקומות אבל קשה. קשה להתנייד ולהגיע. עובר על הטופוגרפיה מסביב בגוגל מאפ. לא קשה לראות שיש המון לראות, רק שאין מידע. גם בחנויות הספרים לא הצלחתי למצוא מפות. מצאתי מסלול יום אחד שיחסית קל לעשות. נלך לשם מחר...
ערב שבת אצל השליח. היה נחמד. ישבו איתנו כמה חברה בגילינו מהעיר. השליח הוא פחות רב ויותר חבר שלהם. הם אוהבים אותו הצעירים וזה יפה לראות את זה. למחרת יוצאים למסלול יום באיזור סאן לורנצו. אני צריך את הטבע הזה לנשמה. יותר מידי עיר לאחרונה. אוטובוס מקומי של חצי שעה ואנחנו בכפר. נכנסים לתוך יער רציני ומתחילים לטפס במעלה השביל. שוטר עוצר אותנו ואומר שצריך מדריך. אני מדבר איתו קצת והוא מתרכך. אנחנו ממשיכים. צמחייה משונה והמון לחות. מרגיש בגונגל. טיפוס של שעתיים מביא אותנו לאוכף עם נוף יפה. בעמק שנחשף מזהים חווה, שנייה אחרי מגיע רכוב על סוס ג'ולה. בשנות השישים לחייו. כובע בוקרים לראשו. גר שם לבד כל חייו עם הפרות והסוסים. אין גישה לחווה שלו רק דרך המסלול שהלכנו- ככה הוא חי, וטוב לו. מבסוט. וואלה מנער אותי הדברים האלה!!! אין לו כלום ונראה שיש לו הכל. קשה להבין.

מהאוכף עולים לכיפה מימין - בערך 2300 מטר הגובה. (הגובה של סלטה הוא 1200. הוה אומר- טיפסנו 1000 מטר). הנוף משקיף על עמק סלטה ועל רכס ההרים המתחבר לחוחוי (לייזר). ירוק ויפה. הייתי בטוח שהכל כאן מדבר.
כמה שעות של רביצה למעלה. ויורדים. בדרך טובלים בבריכה ענקית ועמוקה שאין לי מושג מי בנה אותה אבל היא יפה מאוד.
בערב יושבים על סטייקים ביפה צוריסוס במסעדה מקומית. המלצר בערך בן 60. חמוד לאללה ויודע להגיד תודה רבה בעברית.
לפני שאני פונה לישון אני משוטט עוד קצת באינטרנט ומגלה מקום חדש- פארק קלילגואה. קרוב לחוחוי. יש שם מעיינות חמים טבעיים. התמונות שמופיעות באתר גורמות לי להחליט שהולכים לשם מחר.
למחרת אוטובוס לליברטדור- הכפר הקרוב. חם פצצות. 3 מטיילות יורדות מאוטובוס נוסף- אני ניגש לדלות מידע אבל גם הם לא יודעות כלום. הם בדרך לפארק אבל לא שמעו על המעיינות החמים.
לויק נשאר עם הציוד בטרמינל ואני בדרך לחפש מידע ומפות בכיכר המרכזית. יום ראשון והעיירה מתה. פשוט מתה. אני שואל מקומי לגבי מידע על הפארק והוא לוקח אותי לבית שלו להראות לי מפה. בסוף הוא לא מוצא מפה אבל אומר שבכניסה לפארק יש פקח ואינפורמיישן.
מחפשים סופר לקנות אוכל. אין. הכל סגור. קונים ביוקר באיזה קיוסק קטן והולכים ליציאה לתפוס טרמפים.
העיירה הזו זה כבר נראה בוליביה לכל דבר. אין חוק. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. משפחה שלימה רוכבת על אופנוע אחד- אבא אמא וילדה בניהם- זה מחזה לא נדיר בכלל שם. ומוזנח ומלוכלך. לאן לעזאזאל הגענו? מלא זיעה וריח מסריח. תופסים טרמפ עם טנדר פנימה לכיוון הפארק. בדרך מתחיל גשם מטורף. הוא מקפיץ אותנו עוד כמה קילומטר קדימה לאתר קמפינג בכניסה לפארק. הוא רוצה להצטלם- למה לא? אנחנו נוף לבן בתוך כל השחור הזה...

נכנסים למחסה בכניסה לפארק עד שירגע הגשם. בקמפינג פוגשים את 3 הבנות מהטרמינל. הם לקחו לשם מונית. ועוד משפחה מקומית שיצאה לעשות פיקניק. אין זכר לפקחים כאן ואף אחד לא שמע על המעיינות החמים. גם המקומיים. מחשיד. נשארים לישון שם. אולי מחר יגיע איזה פקח ונקבל מידע. אנחנו נמצאים בתוך גונגל. יש כאן מלא בעלי חיים שלא שמעתי עליהם בכלל. אמורות להיות כאן פומות. הצמחייה כאן עשירה מאוד ומלאה בצמחים שלא ראיתי אף פעם. זוג מבואנוס איירס מראה לי מפת כבישים גרועה של האיזור ואומר שיש אפשרות ליסוע עד סוף הכביש ואז ללכת יום לכפר בצד השני של הרכס ואז אוטובוס להומהוואקה... וואלה דווקא נשמע נחמד. כשאני מסביר לזקן המקומי שאנחנו אולי נגיע להומהוואקה בצורה הנל הוא מסביר לי שלא כדאי לי בגלל שהרבה יותר מהר להגיע דרך חוחוי שזה דרך מהירה ויש אוטובוסים. הוא אפילו לא מעלה בדעתו שהעניין שלנו הוא לא להגיע להומהוואקה אלא לראות את הדרך לשם...
אנחנו נשארים לישון שם ונחליט מחר.
לח מאוד. חם. גשם. מלא זבובים פיציים שעוקצים ויוצא דם. נוראי. מעבירים לילה קשה ובבוקר רק רוצים להתחפף משם. אנחנו מוותרים על המעיינות... אורזים הכל במהירות ועומדים על הציר בדרך חזרה. טנדר עוצר לנו בחזרה לליברטדור. יושבים מאחורה יחד עם בחורה לבנה ארגנטינאית מקורדובה במקור שגרה בסאן פרנסיסקו- הכפר שליד המעינות. היא אומרת שרישמית המעיינות סגורים לאורך כל העונה הרטובה- עד מאי אבל אנחנו צעירים ואנחנו יכולים ללכת. יש נהר אחד רציני לחצות ובשביל רטוב אבל נראה לה שנצליח. חבל שאת כל המידע שהיינו צריכים אנחנו מקבלים רק בדרך חזור... היא מספרת הרבה דברים. בעלה שנוהג בטנדר הוא אמריקאי והם התחתנו לפני 10 שנים כשהגיעה ללמוד בממפיס. הם גרו שם 9 שנים ועכשיו הם כאן כבר 5 חודשים בפרוייקט עזרה למקומיים כאן שחיים בעוני קשה.
כשירדנו בליברטדור כבר התחיל לרדת גשם אבל אני הייתי מבואס- כלכך השקענו כדי לראות מקום חלומי וברגע האחרון ויתרנו...
אני יסכם מחר בסך הכל 4 ימים באיזור סלטה אבל אני מרגיש שלא הספקתי כאן כמעט כלום. צריך להמשיך הלאה. אין את כל החיים.
עכשיו אני על אוטובוס לחוחוי עם הראש בסאן פדרו דה אטקמה. נפרד מהנופים האחרונים של ארגנטינה. זהו. מחר בבוקר ניקח את האוטובוס לסן פדרו. היום אולי נספיק לראות את הר שבעת הצבעים בפורמהמרקה. היי שלום ארגנטינה- נעמת לי מאוד.
פורמהמרקה. שני 21.30 בערב. כפר יפהפה. בתי בוץ. הרבה היפים. יושב עם 8 ארגנטינאים ומנגנים בלילה נעים. עוד מעט נבשל ארוחת ערב ביחד. הם לא מכירים אחד את השני ונראה כאילו הם חברים שנים. זה ארגנטינה. את זה אני הולך מחר לעזוב. הספקתי לטייל כמה שעות בהרי הצבעים המטורפים מסביב, לשבור את המצלמה, לשבור את החצובה, ולהתקלח במקלחת המטונפת של הקמפינג...
איך שאתה מגיע לכפר הזה אתה מרגיש שיש במקום הזה אנרגיות טובות. כיף כאן. אחלה ערב פרידה מארגנטינה. וואלה היינו צריכים לדלג על סלטה ישר לכאן. הדרך מחוחוי לכאן היתה יפהפייה ואני בטוח שגם הכפרים בהמשך יפים. אבל אנחנו עוזבים מחר לסאן פדרו. הגיע הזמן.

הדרך לסאן פדרו מדהימה בקטע אחר. עולים מאוד גבוה- מעל 4000 מטר- ונוסעים כמה שעות בגובה הזה כשחוצים שני מדבריות מלח והמון הרים צבעוניים...בצד הארגנטינאי עוד רואים צמחייה. בצד הציליאני צחיח בצורה שלא ראיתי אף פעם. מדבר אטקמה. הבתוליות הזאת. האדמה הכלכך חשופה- זה דבר מעורר השראה... פשוט אין לי מילים.
לפני שבועיים בדיוק הייתי על וולקן סאן חוזה. כנראה שנשארו לי כדוריות אדומות מאז כי כל הנסיעה לא הרגשתי כלום.
בעקרון לוקח לגוף איזה שעתיים להגיב לגובה ולכן איפשהו כשחצינו את הגבול אחרי שהיינו כבר איזה זמן בגובה- האוטובוס פשוט התעלף. האנשים כאן קיבלו סחרחורות ונהיה שקט מוחלט מלווה בשיעולים מידי פעם. איפשהו באיזור הירידה לסאן פדרו חזרו החיים לאוטובוס. אשכרה הרגשתי כאילו קפאה כאן האוירה והפשירה עם הירידה בגובה

iguasu

בשעות הבוקר מגיעים לפוארטו איגואסו. גשם טרופי משוגע מקדם את פנינו. זה אשכרה כאילו מישהו שופך דליים מלמעלה! שעה במרכזית והגשם פסק. מוצאים הוסטל זריז וטסים לאתר. לפי מה שבררנו רק היום ומחר יהיה נורמאלי ובסוף השבוע יהיה רע עוד פעם...
בכניסה משלמים 170 פזו אבל הייתי משלם גם 500 אם היו דורשים. זה אתר מסחרר. כמות מים בלתי נתפסת שנשפכת במפל בגובה 70 מטר לאורך של 3 קמ לפחות. זה לא נתפס. אתה עומד מעל ונרטב מהאדים של המים לחלוטין.

ב18 נסגר הפארק ואנחנו חוזרים לארוחת ערב בהוסטל עם סטייקים נהדרים ובקבוק יין. בהוסטל אין יותר מידי אנשים (ונשים) אז יוצאים החוצה ב23.30 עם ראש טוב לחפש איזה מוזיקה טובה לרקוד... חתול אין בחוץ. פוארטו איגואסו כאילו ננטשת בלילה... חזרנו להוסטל..
למחרת חוצים לברזיל. פעם ראשונה בברזיל- יש איזו התרגשות לחצות למדינה חדשה. מגיעים לתחנה המרכזית של פוזדה איגואסו. כאן אני חייב לעצור ולומר שפורטגזית זו שפה מגעילה. אין מצב שאני ממשיך בברזיל.
האתר הברזילאי יפה אבל פחות מרשים מחברו הארגנטינאי.

כמה שעות של שוטטות באתר ואנחנו חוזרים לפוסדו איגואסו.
אוסטרית מדהימה (עם עגיל במקום שלא הכרתי) הראתה לי במפה הוסטל שהיא וחברתה ישנו שם היום- קבענו לאכול ערב ביחד.
חוצים את כל העיר כדי להגיע לכתובת ושואלים את עצמינו על מה ולמה ואיך לעזאזל היא הגיעה להוסטל השכוח הזה. בשבילה קיוינו שיהיה שווה.
באוטובוס יש רק פורטוגזים וקשה לדעת איפה לרדת. מוצאים ברזילאית צעירה שיודעת קצת ספרדית ונעזרים בה...לא כיף לטייל בלי שפה!
יורדים מהאוטובוס ומחפשים משהו לשאול. בגן הציבורי יושב זקן עם כלב. הבלס אספניול? הוא עונה במבטא ארגנטינאי מובהק ואנחנו ממש מתלהבים! הרגשנו כמו לשמוע עברית בזימבבוה בכפר שכוח... הגענו.
וואלה- היה שווה. הוסטל נקי, בריכה בחצר, אירופאים, מוזיקה, מחשב, ארוחת ערב עם נוף יפה, שתיים וחצי בקבוקי יין ולישון...
ארוחת בוקר מפנקת. חבלז. רחצה בבריכה. ספרדייה בת 35 נכנסת לעשות צק אין. היא מטיילת לבד שנה. עזבה הכל בשביל לטייל. לא רוצה ילדים ומשפחה. איזה דברים פוגשים כאן- חבלעלהזמן...
באוטובוס לתחנה מרכזית פוגשים שוב את הברזילאית שעזרה לנו אתמול בדרך הלוך. אלוהים יש לו תכניות מעניינות. כנראה שהיינו צריכים להפגש פעמיים לפני שנפרדים לעולם ...
נפטרים מהריאל שנשארו באיזה קמביו ונוסעים לפוארטו איגואסו. להת ברזיל. כנראה שכבר לא נתראה בחיים האלו..
האוטובוס הבא לסלטה יוצא רק מחר. מחלקים את הנסיעה לשתיים ויוצאים באוטובוס לילה לקוריינטס.
באוטובוס יש ארוחה טובה וגם סרט טוב.
ב6.30 בבוקר אנחנו בקוריינטס ויש לנו עד שש בערב. קוריינטס זה עיר שתיירים לא שמעו עליה. סתם עיר. ממש סתם. ואני דווקא אוהב את זה. אוכלים בוקר ומתחילים להסתובב בעיר.
במדרחוב אני מתאהב במוכר מטריות בשנות החמישים לחייו. יש לי הערכה עמוקה לאנשים האלה. בזעת אפם מביאים את לחמם. הוא יעמוד כאן כל היום וכל מחר וגם כל היום שאחרי וימכור מטריות לעוברים ושבים. זה בטח לא יכניס לו הרבה כסף אבל הוא לא יצטרך לקבץ נדבות. מתוק. שני אנשים עוצרים לידו וקונים. יש!!! באמת יש לי המון סמפטייה אליו וההצלחה שלו הסבה לי אושר.
מתיישבים על ספסל ומביטים בעוברים ושבים שעה שלימה. אחכ פונים לכיוון הנהר. זוג ארגנטינאים מנופפים לנו לשלום ומחייכים. למה? סתם. כי- למה לא?
בטיילת מתיישבים לתה ועוגיות. זוג חמוד נוסף בשנות השישים לחייהם מתעניין בגזייה ובסוכר החום שהבאתי מסנטיאגו, ונשארים איתנו לשיחה לבבית. אין על האנשים האלו! פשוט מחייכים ושמחים ולבביים ויש להם כל הזמן שבעולם בשבילך. דייג צעיר לידינו בדיוק תפס דג קטןקטן ועכשיו יחזור לביתו לאכול צהריים. רגוע כאן. אני לא רוצה לעזוב את ארגנטינה...
בדרך על הטיילת עוד יורדים לחוף לרחצה קצרה. עיר יפה. אנשים נחמדים. קוריינטס. בדרך בואכה סלטה