פסח, דרך המוות

ערב פסח העברתי בהתארגנות ובמספר סידורים- הארכתי את הויזה לבוליביה, קניתי בגדים חדשים לליל הסדר. קניתי סופצייל מזוייף של נורט פייס- זיוף מדהים. קניתי עוד כמה דברים קטנים. קצת אינטרנט. סגרתי עם איזה סוכנות לצאת למחרת לדרך המוות (דרך עפר שיורדת מגובה 4700 ל1000 ועושים את זה עם אופניים). היום טס.
ב18 כבר התחיל ליל הסדר. התחילו לפני כניסת החג כדי שיהיה אפשר לצלם ולדבר ברמקול. השליח טען שזה הסדר הגדול בעולם. 1200 ישראלים! האמת שלא ציפיתי המון מהתוכן של הסדר הזה. להעביר סדר ל1200 איש- זה משימה בלתי אפשרית. המון רעש והמולה. התיישבתי בשולחן עם כמה חברה טובים שהכרתי בבהד 1. את הסדר כל שולחן מעביר לעצמו ורק את השירים שרים ביחד. סיימנו באיזור 22. היינו אחרונים שנשארו וניסינו ליצוק כמה שיותר תוכן. חירות. יציאת מצרים וכו'.
יותר משהיה סדר משמעותי - ריגש אותי לראות את כמות האנשים הזו אי שם רחוק מהעין, ולדעת שבכל מקום בעולם ברגע הזה יושבים עוד מיליונים כמונו ומספרים את סיפור העם שלנו. את סיפור החירות שלו.
אחרי ליל הסדר יצאתי עם כמה חברים לדאנס באר של תיירים בהוסטל שנקרא לוקי. ערב נחמד. היינו די מסטולים אחרי 4 כוסות יין בליל הסדר... נשפכתי לישון באיזור 3 בבוקר כשב7 כבר יוצאים לדרך המוות.
שותפי לדרך המוות היו כולם אירופאים או ברזילאים ורק ישראלי אחד. הנוף היה נחמד אבל מזג האוויר היה לא משהו כך שלא כלכך התאפשר לראות אותו. אבל בכולופן - החוויה של לרדת כמעט 4 קמ על אופניים הייתה שווה.
ב18 הייתי בחזרה בלה פז. כל הישראלים היו במשחק של ארגנטינה- בוליביה והיה ריק בהוסטל. אני התקלחתי והלכתי לשאול לתכנן את המשך צעדי