סלטה חוחוי

סלטה זה בשביל אנשים שמטיילים עם רכבים. יש מלא לראות. באמת מלא. אבל ממש קשה להגיע וממש קשה למצוא מידע.
הגענו לסלטה ב7 בבוקר. העיר נמצאת באיזור ירוק. עמק ענק ויפה. ביציאה דג אותנו איזה בחורציק להוסטל שלו. פשוט לא היה כח לחפש. אנחנו אחרי שבוע וחצי שמתוכו 6 לילות עשינו באוטובוסים וזה די מטיש. הוא שילם על מונית שתיקח אותנו עד ההוסטל. התמקמנו. יום שישי. סגרנו ארוחת שבת אצל השליח בבית חבד. יוצא לסיבוב הכרות עם העיר. וואלה- מפתיעה לטובה. עיר יפה! הרבה יותר יפה מטוקומאן. בכיכר המרכזית יש תחרות קט רגל לקבוצות סטודנטיות. מגניב לאללה. מחפש מידע באינפורמיישן ובהמון סוכנויות על טרקים באיזור. אין כלום. הכל טיולים מאורגנים בימבה כסף ושום דבר לא טרק. יושב על האינטרנט קצת. יש מקומות אבל קשה. קשה להתנייד ולהגיע. עובר על הטופוגרפיה מסביב בגוגל מאפ. לא קשה לראות שיש המון לראות, רק שאין מידע. גם בחנויות הספרים לא הצלחתי למצוא מפות. מצאתי מסלול יום אחד שיחסית קל לעשות. נלך לשם מחר...
ערב שבת אצל השליח. היה נחמד. ישבו איתנו כמה חברה בגילינו מהעיר. השליח הוא פחות רב ויותר חבר שלהם. הם אוהבים אותו הצעירים וזה יפה לראות את זה. למחרת יוצאים למסלול יום באיזור סאן לורנצו. אני צריך את הטבע הזה לנשמה. יותר מידי עיר לאחרונה. אוטובוס מקומי של חצי שעה ואנחנו בכפר. נכנסים לתוך יער רציני ומתחילים לטפס במעלה השביל. שוטר עוצר אותנו ואומר שצריך מדריך. אני מדבר איתו קצת והוא מתרכך. אנחנו ממשיכים. צמחייה משונה והמון לחות. מרגיש בגונגל. טיפוס של שעתיים מביא אותנו לאוכף עם נוף יפה. בעמק שנחשף מזהים חווה, שנייה אחרי מגיע רכוב על סוס ג'ולה. בשנות השישים לחייו. כובע בוקרים לראשו. גר שם לבד כל חייו עם הפרות והסוסים. אין גישה לחווה שלו רק דרך המסלול שהלכנו- ככה הוא חי, וטוב לו. מבסוט. וואלה מנער אותי הדברים האלה!!! אין לו כלום ונראה שיש לו הכל. קשה להבין.

מהאוכף עולים לכיפה מימין - בערך 2300 מטר הגובה. (הגובה של סלטה הוא 1200. הוה אומר- טיפסנו 1000 מטר). הנוף משקיף על עמק סלטה ועל רכס ההרים המתחבר לחוחוי (לייזר). ירוק ויפה. הייתי בטוח שהכל כאן מדבר.
כמה שעות של רביצה למעלה. ויורדים. בדרך טובלים בבריכה ענקית ועמוקה שאין לי מושג מי בנה אותה אבל היא יפה מאוד.
בערב יושבים על סטייקים ביפה צוריסוס במסעדה מקומית. המלצר בערך בן 60. חמוד לאללה ויודע להגיד תודה רבה בעברית.
לפני שאני פונה לישון אני משוטט עוד קצת באינטרנט ומגלה מקום חדש- פארק קלילגואה. קרוב לחוחוי. יש שם מעיינות חמים טבעיים. התמונות שמופיעות באתר גורמות לי להחליט שהולכים לשם מחר.
למחרת אוטובוס לליברטדור- הכפר הקרוב. חם פצצות. 3 מטיילות יורדות מאוטובוס נוסף- אני ניגש לדלות מידע אבל גם הם לא יודעות כלום. הם בדרך לפארק אבל לא שמעו על המעיינות החמים.
לויק נשאר עם הציוד בטרמינל ואני בדרך לחפש מידע ומפות בכיכר המרכזית. יום ראשון והעיירה מתה. פשוט מתה. אני שואל מקומי לגבי מידע על הפארק והוא לוקח אותי לבית שלו להראות לי מפה. בסוף הוא לא מוצא מפה אבל אומר שבכניסה לפארק יש פקח ואינפורמיישן.
מחפשים סופר לקנות אוכל. אין. הכל סגור. קונים ביוקר באיזה קיוסק קטן והולכים ליציאה לתפוס טרמפים.
העיירה הזו זה כבר נראה בוליביה לכל דבר. אין חוק. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. משפחה שלימה רוכבת על אופנוע אחד- אבא אמא וילדה בניהם- זה מחזה לא נדיר בכלל שם. ומוזנח ומלוכלך. לאן לעזאזאל הגענו? מלא זיעה וריח מסריח. תופסים טרמפ עם טנדר פנימה לכיוון הפארק. בדרך מתחיל גשם מטורף. הוא מקפיץ אותנו עוד כמה קילומטר קדימה לאתר קמפינג בכניסה לפארק. הוא רוצה להצטלם- למה לא? אנחנו נוף לבן בתוך כל השחור הזה...

נכנסים למחסה בכניסה לפארק עד שירגע הגשם. בקמפינג פוגשים את 3 הבנות מהטרמינל. הם לקחו לשם מונית. ועוד משפחה מקומית שיצאה לעשות פיקניק. אין זכר לפקחים כאן ואף אחד לא שמע על המעיינות החמים. גם המקומיים. מחשיד. נשארים לישון שם. אולי מחר יגיע איזה פקח ונקבל מידע. אנחנו נמצאים בתוך גונגל. יש כאן מלא בעלי חיים שלא שמעתי עליהם בכלל. אמורות להיות כאן פומות. הצמחייה כאן עשירה מאוד ומלאה בצמחים שלא ראיתי אף פעם. זוג מבואנוס איירס מראה לי מפת כבישים גרועה של האיזור ואומר שיש אפשרות ליסוע עד סוף הכביש ואז ללכת יום לכפר בצד השני של הרכס ואז אוטובוס להומהוואקה... וואלה דווקא נשמע נחמד. כשאני מסביר לזקן המקומי שאנחנו אולי נגיע להומהוואקה בצורה הנל הוא מסביר לי שלא כדאי לי בגלל שהרבה יותר מהר להגיע דרך חוחוי שזה דרך מהירה ויש אוטובוסים. הוא אפילו לא מעלה בדעתו שהעניין שלנו הוא לא להגיע להומהוואקה אלא לראות את הדרך לשם...
אנחנו נשארים לישון שם ונחליט מחר.
לח מאוד. חם. גשם. מלא זבובים פיציים שעוקצים ויוצא דם. נוראי. מעבירים לילה קשה ובבוקר רק רוצים להתחפף משם. אנחנו מוותרים על המעיינות... אורזים הכל במהירות ועומדים על הציר בדרך חזרה. טנדר עוצר לנו בחזרה לליברטדור. יושבים מאחורה יחד עם בחורה לבנה ארגנטינאית מקורדובה במקור שגרה בסאן פרנסיסקו- הכפר שליד המעינות. היא אומרת שרישמית המעיינות סגורים לאורך כל העונה הרטובה- עד מאי אבל אנחנו צעירים ואנחנו יכולים ללכת. יש נהר אחד רציני לחצות ובשביל רטוב אבל נראה לה שנצליח. חבל שאת כל המידע שהיינו צריכים אנחנו מקבלים רק בדרך חזור... היא מספרת הרבה דברים. בעלה שנוהג בטנדר הוא אמריקאי והם התחתנו לפני 10 שנים כשהגיעה ללמוד בממפיס. הם גרו שם 9 שנים ועכשיו הם כאן כבר 5 חודשים בפרוייקט עזרה למקומיים כאן שחיים בעוני קשה.
כשירדנו בליברטדור כבר התחיל לרדת גשם אבל אני הייתי מבואס- כלכך השקענו כדי לראות מקום חלומי וברגע האחרון ויתרנו...
אני יסכם מחר בסך הכל 4 ימים באיזור סלטה אבל אני מרגיש שלא הספקתי כאן כמעט כלום. צריך להמשיך הלאה. אין את כל החיים.
עכשיו אני על אוטובוס לחוחוי עם הראש בסאן פדרו דה אטקמה. נפרד מהנופים האחרונים של ארגנטינה. זהו. מחר בבוקר ניקח את האוטובוס לסן פדרו. היום אולי נספיק לראות את הר שבעת הצבעים בפורמהמרקה. היי שלום ארגנטינה- נעמת לי מאוד.
פורמהמרקה. שני 21.30 בערב. כפר יפהפה. בתי בוץ. הרבה היפים. יושב עם 8 ארגנטינאים ומנגנים בלילה נעים. עוד מעט נבשל ארוחת ערב ביחד. הם לא מכירים אחד את השני ונראה כאילו הם חברים שנים. זה ארגנטינה. את זה אני הולך מחר לעזוב. הספקתי לטייל כמה שעות בהרי הצבעים המטורפים מסביב, לשבור את המצלמה, לשבור את החצובה, ולהתקלח במקלחת המטונפת של הקמפינג...
איך שאתה מגיע לכפר הזה אתה מרגיש שיש במקום הזה אנרגיות טובות. כיף כאן. אחלה ערב פרידה מארגנטינה. וואלה היינו צריכים לדלג על סלטה ישר לכאן. הדרך מחוחוי לכאן היתה יפהפייה ואני בטוח שגם הכפרים בהמשך יפים. אבל אנחנו עוזבים מחר לסאן פדרו. הגיע הזמן.

הדרך לסאן פדרו מדהימה בקטע אחר. עולים מאוד גבוה- מעל 4000 מטר- ונוסעים כמה שעות בגובה הזה כשחוצים שני מדבריות מלח והמון הרים צבעוניים...בצד הארגנטינאי עוד רואים צמחייה. בצד הציליאני צחיח בצורה שלא ראיתי אף פעם. מדבר אטקמה. הבתוליות הזאת. האדמה הכלכך חשופה- זה דבר מעורר השראה... פשוט אין לי מילים.
לפני שבועיים בדיוק הייתי על וולקן סאן חוזה. כנראה שנשארו לי כדוריות אדומות מאז כי כל הנסיעה לא הרגשתי כלום.
בעקרון לוקח לגוף איזה שעתיים להגיב לגובה ולכן איפשהו כשחצינו את הגבול אחרי שהיינו כבר איזה זמן בגובה- האוטובוס פשוט התעלף. האנשים כאן קיבלו סחרחורות ונהיה שקט מוחלט מלווה בשיעולים מידי פעם. איפשהו באיזור הירידה לסאן פדרו חזרו החיים לאוטובוס. אשכרה הרגשתי כאילו קפאה כאן האוירה והפשירה עם הירידה בגובה