סלאר אויוני - בוליביה

המעבר גבול לבוליביה שכונתי ממש! בחיי שהייתי יכול להעביר קילו של סמים או נשק. לאף אחד לא אכפת מה יש לך בתיק. לא יודע למה אבל קיבלתי ויזה ל30 יום בלבד. אני אצטרך להאריך אותה בלה פז.
עברנו את הגבול ועלינו על גיפ עם נהג בוליביאני נחמד מינוס בשם נלסון. זה לא סתם שאומרים שהבוליביאנים פחות נחמדים מהארגנטינאים. אתה ישר רואה את זה. זה פשוט לא יאמן.
חברינו לגיפ היו שלוש בחורות נחמדות ביותר. קנדית, שווייצרית וגרמניה- ג'ולי, קארין וצארלי.
וואלה כיף איתם. יש אווירה טובה בגיפ. המעבר גבול נמצא בגובה 4500 מטר, אני מאוקלם היטב והכל תקין!
התחלנו נסיעה בשטח בין לגונות מדהימות ובין הרי געש ועמקים מדהימים. ארץ הגבהים כאן. בהמשך הגענו לגייזרים (הרבה פחות מרשימים משראינו אתמול) בגובה 5000 מטר!!!

אצלי הכל תקין. כשהגענו לרפוחיו לארוחת צהרים היו 90 אחוז עם כאבי ראש.. זה אשכרה מסוכן! הרפוחיו בגובה 4300. ובלי התאקלמות ראויה זה עלול להיות מסוכן! מרוב שקראתי על מחלת גבהים נעשיתי חצי דוקטור והרגעתי כמה לחוצים...
אכלנו צהרים באיחור קל ולקראת שקיעה יצאנו ללגונה קולורדה (הלגונה הצבעונית) שהיא ממש צבעונית. זה לא סתם שקוראים לה ככה. פינקו אותנו שם גם כמה אלפי פלמינגויים במים. חזרנו לרפוחיו לארוחת ערב מעולה. קצת תצפית על כוכבים ואנחנו במיטה.

אני מבסוט על הראש- וואלה לא עושה בעיות. שבת. לגונה קולורדה. בוליביה
ארוחת בוקר פנקיקים על הכיפאק ואנחנו שוב בדרך. עוברים עוד כמה לגונות יפות ואת "עץ האבן" שזה צורה מדהימה של סלע באמצע המדבר. נהיים אדישים ללגונות כבר. לארוחת צהרים הגענו סוף סוף לכפר בוליביאני ראשון. הנשים לבושות בצורה מסורתית ומרגישים שאנחנו בעולם שלישי. אין כאן כלום בכפר הזה. הוא נמצא בקיבינימאט באמצע מדבר בגובה 4000 מ'. ברחוב המרכזי יושבת אשה מבוגרת ומוכרת ירקות. וואלה נראית רגועה. מה רע לה? אוכלים צהרים וממשיכים הלאה. בכפר הבא אנחנו פוגשים ישראלים. שלום ישראליאדה, חזרנו! ברחוב שוב יושבות נשים בלבוש מסורתי ומוכרות כל מיני שטויות. מכאן נוסעים ישר לאויוני שם נעשה את הלילה.
הכפרים שאני מתחיל לראות עכשיו וכנראה גם בחודשים הקרובים הם הרבה יותר אוטנתיים מאלו של ארגנצילה. גם בבוליביה יש תיירים והמון אבל עדין הבתים והלבוש והחיים כאן נראים שונים מכל דבר שאני מכיר. בתי בוץ במדבר עם גגות נפולים. אנשים סוחבים עגלה ברחוב כמו סוס ונשים בלבוש בוליביאני יושבות על שפת הכביש סתם כך ומשוחחות. מקיוסק קטן נשמעת מוזיקה ספרדית מקומית. עולם שלישי. סוף סוף.
ב17 כבר רואים את אויוני. נלסון לוקח פנייה שמאלה ומביא אותנו ל"אתר תיירות"- הרכבת הישנה שהובילה מינרלים מכאן לצילה. למעשה מדובר בסתם ערמת גרוטאות מברזל עם המון גרפיטי... אה, ויש גם נדנדות תלויות על כמה מהם בשביל תיירים כמונו. בקיצור- כמה גרוטאות מעופשות שעושים מהם עניין.
אויוני זה עיר קטנה. בערך 18 אלף תושבים. וזה נראה כמו ערמת בתי בוץ לא נקיים באמצע המדבר. בוליביה. צריך להתרגל. בהוסטל שקיבלנו נתקעתי כמה פעמים במשקוף. המיטות די צפופות ואנחנו עם 3 בחורות בחדר. אין כלכך מקום לזוז. במקלחת אסור לגעת בברז כי אז מתחשמלים.
ארוחת ערב לוקחים אותנו למסעדה שנחשבת יוקרתית אבל למעשה מדובר בחתולייה עם קצת מוזיקה ובאר.
לפני שהגענו נלסון הראה לי דאנסבאר מקומי פחות מתוייר. אני חייב הערב לחוות קצת אוטנתיות מקומית. אני מחכה לזה כבר 4 חודשים. יושבים עם הבנות בהוסטל על כמה בירות ואחכ יוצאים לסנתנה באר. צארלי הולכת לישון אבל קארין וג'ולי באות איתנו.
הבאר נמצא ברחוב חשוך יחסית והשירותים הם רק לבנות. בנים משתינים מחוץ לשירותים מתחת כיפת השמיים. אין זכר לתיירים כאן והאווירה בוליביאנית טהורה. כל העיניים הופנו אלינו כשנכנסנו, אנחנו לחלוטין נוף מוזר כאן. התישבנו. בירה נחמדה. כמה לחיים עם מקימים מסביבינו ואנחנו מוצאים את עצמינו רוקדים בינות למקומיים מופתעים. רוקדים בזוגות שורת גברים מול שורת נשים כשבדרך כלל יש יותר נשים מגברים ואז שתי נשים רוקדות יחד. אין להם בעייה עם זה. קארין רוקדת איתי ואני מציע לה לעשות איזה חילוף עם זוג הנשים שמשמאלינו. בסימן משותף אנחנו פונים שמאלה ואני מוצא את עצמי בריקוד אוטנתי עם בוליביאנית מופתעת במיוחד שבמהרה נכנסת לעניין. היא מלמדת אותי את הצעדים וזה פשוט כיף. מרגיש בעולם אחר. שום דבר שהכרתי. בהמשך מתיישבים שוב אבל בא לי לרקוד. אני מתחיל את הריקוד לבד אבל מהר מאוד נמצא מכסה. הפעם אני עם מאורה- סטודנטית מלה פז. רוקדים את הקופגנגה סטייל והיא יודעת לחלוטין את הריקוד - בדיוק כמו בקליפ.
ב24 אנחנו חותכים כי מחר אנחנו יוצאים בזריחה לסלאר וצריך לישון קצת.
4 שעות שינה ואנחנו בדרך לסלאר. זריחה נחמדה על מישורי מלח אינסופיים. לבן מוחלט אבל בלי שלג. א.ב. במוזיאון המלח. עושה טוב בלב לראות דגל ישראל מהודר מתנופף בינות לשאר הדגלים שצובעים את המדבר הזה בקצת צבעוניות.

כמה תמונות נחמדות של קפיצות ועוד כמה שטויות ואנחנו יוצאים מהסלאר לכפרונציק קטנטן של 50 משפחות בקצה הסלאר. שם אנחנו אוכלים צהרים. אני עוזב לרגע את "קצה הכפר המתוייר" ונכנס פנימה לחיים של 50 משפחות שגרות בחור הזה. רוב הבתים עשויים ממלח ובוץ. חצי מהם הרוסים. הרחובות נראים כמו מסרט בדיוני. מולי הולכת לבדה ילדה בת 6. מסתכלת עלי כאילו אני איזה חייזר וממשיכה. בפינה של הכיכר המרכזית (שטח חשוף עם במת אבן באמצע) יושבת אישה עם ילד בן 3. הוא עושה את צרכיו בפינת הרחוב והיא מנקה אותו בידיים חשופות. איפה אני לעזאזל? בחזור אני רואה שני צעירים על אופניים שכנראה נולדו וימותו כאן. יעבדו כאן בסלאר בכריית מלח או שימכרו שטויות לתיירים בפינת הכפר.
אני אוהב את זה.
חוזרים לאויוני ועכשיו יש לנו 8 שעות לחכות לאוטובוס שיקח אותנו ללה פז....
תם הטיול לסאלאר אויוני. נכנסים לתוך בוליביה. יאללה ברבאק