סיירה נבדה

סגרתי סיירה נבדה דרך שאול למרות שזה מיותר. זה גם יותר יקר, גם מלא אנשים כך שלא מספיקים המון, הכל מובנה בלי יכולת לזרום- אבל החלטתי לסגור דרכו כי הרגשתי קצת שהוא לא אוהב שיוצאים לטרקים שלו לבד. בסוף הוא השקיע הרבה בלמצוא אותם ולבנות אותם. כפרה על הכסף. איך שסגרתי איתו את הטרק- ראיתי שהיחסים שלנו משתפרים וזה חשוב לי להמשך. הוא עשה לי הנחה משמעותית ונתן לי מפה והסבר להמשך של כמה ימים לבד אם אני ארצה שם באיזור...
רק נותר לקוות שהקבוצה טובה. הכרתי 4 חברה טובים שידעתי שבאים אבל היו רשומים עוד 7 שלא הכרתי.
למחרת ב5 בבוקר הינו אצלו והסתבר שהחברה על הכיפאק. יצאנו לנסיעה של 8 שעות כשאני מצוייד להמשך גם במידה וארצה להשאר באיזור.
יום רביעי. הגענו לאיזור הפארק אוייה אוייה ששם הטרק. הלכנו 3 שעות בעמק ענק לכיוון צפון והתמקמנו לשינה.
האמת שיש משהו נח בלצאת דרך שאול- המדריכים הם כמו אבא ואמא. מבשלים הכל ואחראים מאוד. אתה הופך להיות פסיבי. אפקט החניך. בשביל טרק אחד זה בסדר גמור.
המדריכים מכינים כל ערב מרק שרוחמה לא הייתה מתביישת בו. מרק שחבל על הזמן. כל היום אתה רק מפנטז על המרק של הלילה. האוכל לכל אורך הטרק מדהים!
השקיעה ביומו הראשון של הטרק הייתה יפהפייה והאירה את כל הרכס שבו נטייל. אפולובמבה זה שמו. אגב.
לכל אורך הנסיעה (המסוכנת) באוטובוס היו עננים ולכבוד השקיעה הם התפזרו.
יום חמישי. קמנו לבוקר מעונן והתחלנו ללכת לכיוון ההרים- צפון מזרח. עברנו איזה 5 לגונות. יש כאן לגונות כמו זבל. בארוחת צהרים התחיל ברד. הליכה של עוד שעתיים ואנחנו במחנה מתחת לקרחון. קבוצה של 6 ישראלים שיצאה יומיים לפנינו תצא מחר. אנחנו נהיה כאן 3 לילות. נטייל יומיים בקרחונים למעלה. נראה מערות קרח ונקווה למזא טוב.
לקראת השקיעה התפזרו העננים ונתנו תקווה לבוקר כחול.
השקיעה ב7 והזריחה ב6.30 זה נותן לנו 12 שעות חושך. בארץ זה נשמע סביר אבל אחרי 5 חודשים של שקיעות אחרי 9 בלילה- אתה לא רגיל ובלילה הופך למשימה קשה. אי אפשר להדליק מדורה כי אין עצים וגם אי אפשר סתם לשבת בחוץ כי קפוא! אתה צריך לבלות באוהל 12 שעות קשות והמשימה היא לחפור לחבר באוהל עד כמה שיותר מאוחר ואז לישון...
יום שישי. מעונן. עלינו במהלך היום עד גובה 5300 בערך. הנוף סולידי. בצהרים שוב ברד ושלג. כמה מערות קרח יפות.
בכלל- הנוף כאן בשבילי הוא יפה אבל לא משהו שלא ראיתי. אני מנסה להנות מחווית המחנה בני עקיבא עם כל חברי לטרק. פחות מהנוף.
שבת. בוקר מדהים נטול עננים- עולים לקרחון נוסף. הפעם הנוף באמת נראה אחרת. מערת קרח משוגעת ביותר. ארוחת צהרים- מתחיל גשם ועניים. בנוהל. בערב מגיעה קבוצת ישראלים נוספת למחנה- 19 במספר. מדהים לחשוב שישראלים הם היחידים שרואים את הנופים האלה- תודות לשאול. אף סוכנות אחרת לא מוציאה טיולים לאיזור הזה...
המחנה נראה עכשיו ממש כמו מחנה בני עקיבא. אנחנו 31 ישראלים. 4 מדריכים ו... צ'ולה אחת. אחד המדריכים הביא את אשתו לטיול. היא סוחבת תיק כמו כולם, רק שהיא לבושה כמו צ'ולה. וזה מדהים לראות. זה מן ערבוב של מזרח ומערב. ערבוב של תרבויות. זה כמו לראות דוגמנית בפח זבל... שוב מרק מטורף ושוב לילה קשה.
בלילות אני ושמעיה (חברי לאוהל- בנו של יהושע אנגלמן) חופרים ארוכות על נושאים שונים ומעניינים. בניהם חירות, איכות, אמת, חשק ורצון וגם סתם חוויות מהחודשים האחרונים. מזל ששנינו אוהבים חפירות- זה מעביר בכיף איזה שעתיים עד 9 ואז הלילה נראה קצת יותר סביר.
בהיבט הגבהים- אני ממש סבבה עד 5300 ואין בעיות. בסוף הגוף מסתגל.
ראשון. היום החמישי לטרק. שוב מתחיל בבוקר יפה שבצהרים הופך לגשום. בנוהל. קיפלנו את האוהלים ועכשיו אנחנו בדרך חזרה. מניחים את התיקים ועולים לתצפית על 6 לגונות. ברד גורם לנו לחזור חזרה לתיקים ולקפל. הולכים לאורך לגונה ענקית וחונים בסופה ליד כפר מוזנח עם כמה בקתות והמון אלפקות.
העננים התפזרו וסדרו לנו שוב תצפית מהממת כל האפולובמבה.
אני אבק כמעט בטוח שאני ימשיך כאן לבדי באיזור. נראה כאילו מזג האוויר הולך להיות ממש טוב בהמשך.
שוב מרק. מדהים. יש שני סירים. המדריכים הלכו רגע לאגם ותפסו דג שנקרא טרוצ'ה. הם עשו אותו וזה היה מדהים. מסעדה לא הייתה מתביישת הדג הזה. משהו העלה נושאים פוליטיים לוויכוח ויצר משהו כמו שעה וחצי של שטויות. אף אחד כאן לא באמת מבין בפוליטיקה וזה ממש לא מעניין כאן בדרום אמריקה במיוחד...
בלילה אני מעביר איזה 3 שעות באוהל של לויק על קפה וקצת שוקולדים ואז פורש לשינה טובה.
שני. שוב בוקר מדהים. הכי טוב שהיה בנתיים. אומר בדעתי להמשיך היום לבד הלאה. הליכה בעמק הענק כשמאחורינו כל הרכס ללא עננים. פוגשים זוג בוליביאנים יושבים. וואלה סתם יושבים. אלוהים יודע למה הם כאן ומה לעזאזל הם מחפשים כאן. האישה תופרת איזה סוודר מצמר של אלפקות והגבר סתם עומד לידה ובוהה בנו.
פתאום אני שם לב שכבר הרבה יותר מעניין אותי האנשים האלו מהנוף. החיים שלהם פשוט מרתקים. הגעתי למדינת עולם שלישי סוף סוף.
בצהרים מגיעים למעיינות חמים מדהימים. בריכה ענקית. וזה עולה רק 2.5 שקל... יושבים איזה שעתיים, מעמיס עלי אוכל לשלושה ימים נוספים ואז נפרדים לשלום. החברה נוסעים ללהפז ואני ממשיך צפונה לאיזור המערבי של הרכס. פתאום אני שוב לבד. אחרי המון זמן עם אנשים. בהתחלה זה קצת מוזר אבל מהר מאוד אני מתרגל. נזכר בחוויה האחרת של להיות לבד.
10 קמ יחסית משעממים לאורך לגונה ענקית מביאים אותי למרגלות ההרים. פתאום בא לי אוטנתיות ואני נזכר שאני לבד ושיותר קל לחוות את זה לבד. כשאתה 14 חברה ועובר ליד בית הרים בודד- אין סיכוי לחוויה אוטנתית.
מימין למעלה אני מזהה בית הרים בודד. אני עולה לשם. שלושה בתי בוץ. מסביב אלפקות רועות. כמה גדרות אבנים. אני ניגש לבית אחד פתוח ומזהה בפנים בחורה ישנה. אני אומר הולה והיא קמה בקצת בהלה. עכשיו אנחנו מנסים לנהל שיחת ידידים אבל זה קצת קשה כי היא לא מבינה ספרדית רגילה. יש לה מבטא מוזר. אחרי 10 דקות היא אומרת שהיא תקרא לאח שלה שמבין יותר טוב ספרדית. האמת שממש רציתי שהיא תזמין אותי לתוך הבית אבל זה לא קרה. הבית פיצי ממש ומבחוץ אפשר לראות שכשהיא ואח שלה ישנים בפנים- אין מקום לזוז.
אח שלה הגיע. גם הוא לא משהו בספרדית אבל אני מצליח להבין שהוא והיא גרים כאן לתקופה יחד עם האלפקות. רק שניהן. הכפר שלהם הוא חצי שעה מכאן והוא אומר לי שאני יכול לישון שם. אני מנסה להבין אם כל הבתים המבודדים בהרים הם כמו זה או שיש כאלה שממש גרים שם. הוא מסביר לי שיש כאלה שממש גרים ומצביע לכמה כיוונים שונים. הוא מלווה אותי לכפר שנקרא קולולו. קטנטן. בערך 5 משפחות. ילדים קטנים משחקים בכיכר. צ'ולה סוחבת תיק גב צבעוני. זה אוטנתיות. עכשיו אני ממש מקווה שמשהו יזמין אותי ללילה. אני ממש עוף מוזר כאן. אני יכול לצאת מהכפר ולפתוח אוהל אבל אני רוצה להרגיש את הכפר הזה... ילד קטן ניגש אלי ושואל אם אני רוצה לקנות כובע צמר. אני אומר לו שיש לי... כל הילדים כאן פונים אלי ב'טיו' שזה דוד בספרדית. חמודים. אני מחליט לשאול משהו. הוא מפנה אותי לפלורנסיו שתמורת 15 בוליביאן מכניס אותי לבית שלו. איך לעזאלזל הם חיים? בית? זה כמה חורבות בוץ עם גג מקש... מדהים לחוות. אני מניח את התיק ושוב יוצא לחוות את הכפר. פשוט חיים ברוגע. בשלווה כזאת. בלי לחץ.
יום שלישי. אני קם בנחת ויוצא לכיוון ההרים.
יום יפה יחסית. אני הולך לאט ובנחת. מגיע לאיזור הקרחונים- פני מוכרות לכיפה בגובה 5300 שממנה אמור להיות נוף יפה. בדרך אני עוצר ליד בית של משפחה שגרה שם לבד. האבא בונה לבנים מבוץ להרחבה של הבית. שני ילדים משחקים בחוץ. אין לי מושג איך מא משעמם להם בסוף. יש להם רק אחד את השני. האמא מאבדת בגדים בנחל ליד. אני עומד שעה באיזה גבעונת ורק משתכל. אחרי זה אני יורד ומחליף כמה מילים עם האבא. הוא לא מוכן להצטלם איתי בגלל שהוא לבוש בבגדי עבודה... טוב נו. הילד שלו די מתעניין בי. אני ממשיך לכיפה לטיפוס ארוך. הנוף מדהים. תצפית על כל הקרחונים ועל המון לגונות משני הכיוונים. ארוחת צהרים ואני בדרך למטה. יום נחמד. מסתבר שעכשיו אין אוטובוס ללה פז רק מחר ב3 בבוקר. אני נוסע לכפר בהמשך שנקרא פלצ'וקו. זה הכפר האחרון בכביש הזה. כפר גדול יחסית ופסטורלי. אהבתי אותו. ישנתי באחסנייה בכיכר המרכזית. יכולתי להתבונן שעות בחיים של הכפר הזה. בעצם זה משהו שעשיתי למחרת חצי יום. האיזור הזה נקרא יונגאס ואני יודע שיש כאן כמה טרקים שהייתי רוצה לעשות אבל העונה מתחילה רק במאי ועכשיו אני סתם יאכל עננים כל הטרק. קניתי כרטיס ללה פז- 25 שקל לנסיעה של 12 שעות- כל הלילה... אני עושה רק טיול של כמה שעות לתצפית גבוהה מעל הכפר. יפה. אין ספק. משהו בכפר הזה שווה אותי וסיכוי טוב שאני יחזור לכאן בהמשך כשיהיה מזג טוב יותר. במהלך היום שאני שם אני מתיידד עם מוכר חמוד של חנות בכיכר. משתכל בילדים בגדלים שונים, בעובד מבוגר שקוצץ את הדשא במרכז הכיכר עם מספריים... חיים אחרים. יש לי 15 בוליביאן שאני מחליט לבזבז בחנויות של הצ'ולות. מזו אני קונה חטיף ומזו אנפנדה ומזו גלידה. בסוף אני משלשל אבל מה איכפת? הייתה חוויה...
הנסיעה בלילה תירשם כקשה ביותר בטיול בנתיים. קר באוטובוס, קפיצות כל הדרך ואי אפשר לישון. בסוף נזרקתי ב5 בבוקר באיזור נידח של לה פז והייתי צריך להחליף שני מוניות שירות עד המרכז עם תיק כבד ועם שעתיים שינה... עכשיו אני הולך לעשות שבת בלה פז ולנוח כהוגן